עני אני ואנחנו במדינה יהודית ודמוקרטית

"כֹּה אָמַר ה' עֲשׂוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עָשׁוֹק וְגֵר יָתוֹם וְאַלְמָנָה אַל תֹּנוּ אַל תַּחְמֹסוּ". (ירמיהו כב 3).

תורת ישראל וההלכה מתאפיינים ברגישות יוצאת דופן לצרכים של העניים והנזקקים ובראשם הגר, היתום והאלמנה, וזאת גם על חשבון הזכויות המשפטיות והכלכליות של העשיר והנושה. נביאי ישראל היו הראשונים שעמדו על כך בשערי העיר. בישראל של היום, בחיי השטח הלכה למעשה, לאנשים ולארגונים דתיים בולטות משמעותית בכל הקשור לפעילות של צדקה וחסד.

ועדיין, בקיץ האחרון, כשברגע של חסד הגיחה המחאה החברתית מבעד לסדר היום הישראלי השגרתי והציפה נושאים של צדק חלוקתי, אחריות לחלש וזכויות חברתיות, הציבור הדתי לא היה ממוביליה. למעט יוצאים מן הכלל, מקומם של רבנים ומנהיגי הציבור הדתי נפקד כמעט לחלוטין מן המחאה ובאופן כללי הוא הפגין נוכחות דלילה בכיכר השוק החדשה שהצמיחה המחאה.

מדוע הדיר את עצמו הציבור הדתי בישראל מן המחאה? יש שהשיבו תשובות פוליטיות ומגזריות: לפחות בראשיתה המחאה זוהתה עם השמאל, התמקדה בתלונות "אגואיסטיות" של חילונים תל-אביבים בני מעמד הביניים, כוונה באופן אישי נגד בנימין נתניהו, מנהיגיה נחשדו כלא ציוניים ומשום כך, הציבור הדתי לא הזדהה עמה. אולם תחושתי היא כי מעבר להסברים המגזריים והפוליטיים בבסיסה של התופעה עומדים זרמי עומק משמעותיים יותר.

התפיסה היהודית התעצבה ברובה בגולה, במסגרת קהילתית. משום כך, הרטוריקה הרווחת היא של צדקה ולא של צדק חלוקתי, של מצווה או למצער חובה הלכתית המוטלת על הנותן ולא של זכות חברתית הנתבעת על ידי המקבל. במציאות של חיים בגלות, לא עוצב שיח יהודי העוסק בחובות המוטלות על המדינה היהודית כלפי אזרחיה.

הקמת המדינה העמידה בפני היהדות המודרנית את האתגר של התאמת ושכלול התפיסות היהודיות בנושא צדקה ועוני למציאות של ריבונות, מדינת רווחה, זכויות אדם ועקרונות של צדק חלוקתי. תחושתי היא שהבלבול שאחז בציבור הדתי לנוכח המחאה, משקפת את המענה החלקי שניתן עד כה לאתגר זה.

תעודת הזהות של מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. סקרים מוכיחים שלרוב מכריע מאזרחיה היהודיים של המדינה חשובה באופן אישי הן הזהות היהודית והן הזהות הדמוקרטית-הליברלית. אולם לרוע המזל, מדינת ישראל טרם השכילה לפתח שפה פלורליסטית שתחיל הן את ערכיה היהודיים הפרטיקולריים והן את ערכיה הדמוקרטיים האוניברסליים.

דווקא בתחום הצדק החברתי קיים פוטנציאל לדיאלוג מפרה. מחד, דיאלוג כזה, יעשיר את התכנים המסורתיים של היהדות בתחום הצדקה והעוני, בחשיבה המודרנית על זכויות חברתיות וצדק חלוקתי, וירחיב את האחריות המסורתית של הקהילה לחבריה לאחריותה של מדינת הרווחה המודרנית לכלל אזרחיה היהודים והלא יהודים. מאידך, ליהדות עשויה להיות תרומה משמעותית לשיח החברתי המודרני המתהווה בישראל.

שאלות של צדק חברתי רחב יותר

המחאה החברתית עברה התפתחות מעניינת ומרגשת במהלך הקיץ. לפחות בראשיתה,

היא נתפסה כמחאה של מגזר ספציפי, צעירי מעמד הביניים, בניגוד לכך, בהמשך הקיץ הוליכה המחאה לחשיבה אזרחית רחבה יותר על שאלות של צדק חברתי רחב יותר ושל סולידריות בין קבוצות מגוונות בחברה.

בעיני, ליהדות עשויה להיות תרומה מכרעת להמשך מגמה זו. אני חושש ששיח זכויות האדם המערבי, המפנה למדינה סדרה של דרישות מוצדקות ככל שיהיו והמגובה במקרים רבים בכלים משפטיים פורמליים, בא לעיתים על חשבון האחריות אישית והקהילתית שדרשה הקהילה היהודית מחבריה.

בניגוד לכך, השיח היהודי שפיתח שפה ייחודית של חובות ואחריות, כאשר הוא מצטרף לשיח החברתי המודרני עשוי להוליך לעיצובה של עסקת חבילה מאוזנת יותר של זכויות וחובות בין אזרחי המדינה לבין עצמם ובינם לבין מדינתם. משום כך, החברה הישראלית ומדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ייצאו נשכרים מעיצובו של שיח פלורליסטי ומגוון המשלב את שני סוג השיח.

• הכותב שחר ליפשיץ הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטת בר אילן ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה.
• היום ד' (21/3) יתקיים במכון הישראלי לדמוקרטיה כנס בנושא "עני אני ואנחנו במדינה יהודית ודמוקרטית". הכנס פתוח לקהל וישודר בשידור חי .
• מעוניינים לפרסם מאמרים, הגיגים, מחשבות ודעות על החברה בישראל ובעולם? שלחו ל shlomit-sh@y-i.co.il  וציינו בנושא - עבור "קריאה לסדר". החומרים יפורסמו בהתאם לשיקולי המערכת.
• לקריאות נוספות לסדר לחצו כאן.