חברים של חיילים
ארגון ידידי צה"ל בארצות הברית קיים השבוע את הגאלה השנתית שלו למען חיילי צה"ל
ארגון ידידי צה"ל באמריקה הוקם ב-1981 על ידי קבוצה של ניצולי שואה אמריקאים, שחשו חובה מוסרית לתמוך בצה"ל. מנכ"ל האירגון בשלוש וחצי השנים האחרונות, האלוף במיל' יצחק (ג'רי) גרשון, מתאר את השליחות של הארגון כיצירת גשר בין ישראל ויהודי התפוצות באמצעות התמיכה בחיילי צה"ל, והתמיכה הזו מתבטאת בתרומה כספית לצד קשר ישיר יותר וביקור של דודות (ודודים!) טובות מאמריקה בבסיסי צה"ל. אם מצד אחד הגשר שמציב האירגון מקרב את התומכים והתורמים לישראל, באותה מידה הוא מחובר ישירות לחיילים "ברמת הפרט", כפי שאומר האלוף גרשון. "החזון שלנו הוא לגעת ולהשפיע על חיי החיילים עצמם, גם במהלך השירות וגם אחריו. בעבר לא היה לנו היה חזון מוגדר על איך לעשות זאת; הכסף הלך למבנים, ציוד, תחזוקה, וכו'. היום התפיסה היא שצה"ל הוא כור ההיתוך מתוכו מתעצבת החברה הישראלית, נקודת הפתיחה של החיים האזרחיים, לכן בראש סדר העדיפיות עומדים החינוך והרווחה. הוועד המנהל אימץ את התפיסה הזו. המנהלים הבינו שלא עוד בניינים, לא עוד אודיטוריום, ישנו היום את פני החברה הישראלית".
בעשור האחרון, ארגון ידידי צה"ל, בשיתוף עם אירגונים נוספים, יסד מערכת שלמה של תוכניות המעניקות לחיילים תמיכה נקודתית על פי סדר עדיפויות שנקבע בתיאום עם מפקדי הצבא. ב-2003, ארגון ידידי צה"ל האמריקאי השיק את תוכנית Dignity, המספקת לחיילים נזקקים בישראל ומשפחותיהם תלושי קניה למזון ותרופות, מענקים כספיים, סיוע ברכישת ריהוט ומוצרי חשמל בסיסיים, ותלושי מתנה לחגים. בשנה שעברה, 10,000 חיילים נתמכו על ידי התוכנית הזו, מהם 4,000 חיילים בודדים. לחיילים בודדים המגיעים מחו"ל מספק הארגון כרטיסי טיסה המאפשרים להם לנסוע הבית ולבקר את משפחותיהם. בתוכנית "אמץ גדוד", התורמים מעניקים לחיילים בגדודים קרביים דמי כיס של 25,000$ בשנה, שמשמשים לימי נופש וגיבוש לחיילים, מתנות בימי הולדת ובחגים, השלמות ציוד ועוד. בנוסף, הארגון מקיים תוכניות סיוע לחיילים פצועים, למשפחות הנופלים, לעולים חדשים.
מערך נוסף של תוכניות תמיכה מתמקד בחינוך ואלה כוללים את "השכלה רשמית", בה חיילים שלא סיימו תיכון מקבלים את ההזדמנות להשלים את הבגרויות במהלך השירות; "איתן", תוכנית הכשרה מקצועית והתאמה למסגרות רשמיות של 2-10 חודשים לנוער בעלי עבר פלילי או בעיות התנהגויות. התוכנית קולטת אליה בני נוער שאחרת היו נדחים מצה"ל על סעיף נפשי. במסגרת תוכנית אחרת, "אמיר", תומך הארגון בנוער מן העדה האתיופית עם קורס חינוכי בן 7 שבועות שנועד להכין אותם לשירות ביחידות קרביות ולשלב אותם טוב יותר בחברה הישראלית.
ספינת הדגל של תוכניות החינוך נקראת "אימפקט", תוכנית המלגות שהארגון יסד ב-2002. התוכנית מעניקה מלגות לימוד מלאות ליוצאי יחידות קרביות ממשפחות מעוטות יכולת. ב-2011, התוכנית מימנה לימודים למעלה מ-3,000 סטודנטים, שבתמורה העניקו חזרה 120 שעות שנתיות של התנדבות בפרויקטים קהילתיים.
70% מסכום הכספים שארגון ידידי צה"ל בארצות הברית יגייס השנה יוקצו לתוכניות חינוך ורווחה. "לתת לאדם מלגה, לאפשר לו להשלים 12 שנות לימוד, לאפשר לו ללמוד באוניברסיטה – זה משנה את כל העתיד שלו, של המשפחה העתידית שלו, של המדינה", אומר האלוף גרשון. "לקלוט חיילים בודדים, לקדם דוברי רוסית, לסייע למשפחות במצוקה, לאפשר, לדוגמה, לחיילים שבאים מרקע סוציו-אקונומי בעייתי להתמקד באימון ובשירות שלהם, כשהם יודעים שאנחנו נדאג לזה שבבית המשפחה שלהם לא תחסר – כל אלו הן פעולות שיעשו הבדל בחברה הישראלית".
אימפקט על עולם התיאטרון
מאור זגורי, 30, הוא אחד השמות החמים היום בתיאטרון הישראלי. בשלוש שנים האחרונות ביים זגורי 13 הצגות, 11 מתוכם כתב בעצמו. ב-2010 זכה בפרס הבמאי ופרס ההצגה המצטיינת בפסטיבל התיאטרון של עכו וכן קיבל את פרס "קיפוד הזהב" וזכה בתואר מחזאי השנה. ב"הבימה" מועלה כעת המחזמר שלו, "נתתי לה חיי" ועוד שתי הצגות שכתב וביים. כיום הוא עובד על סדרת דרמה ישראלית חדשה שתעלה בשנה הבאה, "הזגורים". אבל את דרכו בעולם התיאטרון הישראלי התחיל זגורי בזכות המלגה שקיבל דרך ארגון ידידי צהל האמריקאי: "אין ספק שבלי המלגה מאימפקט לא הייתי יכול ללמוד", הוא אומר. "בלעדיהם לא הייתי מגיע לאיפה שאני היום".
מאור זגורי גדל בבאר שבע, בן לאב נהג אוטובוס ואם שעבדה כסייעת בגן ילדים. יש לו עוד שלוש אחיות קטנות, בהן הוא תומך כיום. "לא מזמן אחותי הקטנה נסעה לפולין ואני שילמתי על הנסיעה. זה התפקיד שלי במשפחה; כשצריך אני עוזר. אנחנו משפחה ממוצעת, כשגדלתי אף פעם לא היה חסר לי כלום בבית, אבל גם לא היה הרבה. אוניברסיטה ברור שלא היו יכולים לממן לי".
אחרי התיכון, בשנת 2000, מאור התגייס לצה"ל ושירת בחיל התותחנים. "הייתי בקרבי והיה לי שירות לא קל. נכנסנו ללבנון, האינתיפאדה השניה... זאת הייתה תקופה די סוערת בצבא". גם בבית היה קשה באותה תקופה, כלכלית, ובמהלך השירות הוא קיבל תשלומי משפחה מצה"ל. אחרי השחרור מאור התנדב לכמה חודשים לעבודה עם הסוכנות היהודית בקליפורניה. כששב לארץ התחיל לחסוך ללימודים באוניברסיטה. "עבדתי בכל מיני חלטורות, מילצרתי באולם אירועים, כל מיני. כמו הרבה אחרי הצבא, הייתי קצת אבוד, לא ידעתי מה אני רוצה לעשות. אני לא בא מרקע של תיאטרון, לא חשבתי על זה, אבל כן חשבתי על קולנוע. החלטתי שאני הולך ללמוד משחק".
מאור נרשם ללימודים בסמינר הקיבוצים, אבל תזמן קצר הוא הבין שהוא לא יחזיק מעמד עם יצטרך ללמוד ולעבוד באותו הזמן כדי לשלם את שכר הלימוד והמחיה. בבית לא יכלו לעזור לו. הוא חיפש מלגות ותוכניות סיוע ומצא את "אימפקט". מסתבר שעבור מי שזכאי, זו תוכנית המלגות המקיפה ביותר בישראל. "מהרגע שהתקבלתי לאימפקט, הדרך שלי הלאה נהייתה הרבה יותר פשוטה", הוא מעיד.
כמו במרבית תוכניות החינוך של הארגון, ב"אימפקט" הכסף הוא לא אנונימי. הוא לא עובר מארגון לארגון אלא מאדם לאדם. התורם מתוודע לסטודנט בו הוא תומך באמצעות מכתב ותמונה ומקבל מכתבי עדכון לפחות פעם בסמסטר. סכום התרומה המינימלי הוא 4,000$ שהוא מחיר שנת לימוד מלאה. הספונסרים של מאור הלכו על הסכום המכסימלי, 16,000$, שכיסה את כל ארבע שנות הלימוד בסמינר הקיבוצים.
"קוראים להם אבא ופמלה קליימן", הוא אומר. "הם פילנתרופים ידועים, יש להם איזה 15 מילגאים. נפגשנו כמה פעמים. הם אמריקאים, אבל יש להם בית בירושלים. אנחנו עדיין שומרים על קשר. מרימים טלפון בחגים. לא מזמן הם הזמינו אותי לארוחת חג אצלהם".
מאור סיים את הלימודים ב-2008. שנתיים אחרי זכה בפרס המחזאי על שם ניסים אלוני על מחזותיו "הרדופים" ו"מישהו ימות בסוף".
מחבר אותנו
בנובמבר שעבר, ד"ר מייקל קליסמן עזב את ביתו בבוקה ראטון, פלורידה, כדי להשתתף בטקס הסיום של בוגרי תוכנית "אימפקט" בתל אביב, אותו הוא מתאר כאחד הרגעים המרגשים בחייו. היו לו סיבות טובות להתרגש: ראשית, רבים מהמלגאים בתוכנית הזו היו בני חסותו. במשך ארבע שנים מימן את לימודיהם, עקב אחרי ההתפתחות שלהם, קרא את המכתבים שלהם, שוחח איתם בטלפון. "הם כמו משפחה. הם חלק מהחיים שלי", הוא מעיד. "לראות אותם מסיימים את התואר אחרי כל הקשיים וכל מה שעברו זה הדבר הכי מרגש שיש, כל פעם מחדש". שנית, לטקס הסיום הזה הוא הביא איתו לישראל חמישה תורמים חדשים לפגוש לראשונה, פנים אל פנים, את הסטודנטים שלהם, אותם הכירו רק ממכתבים ותמונות. ושלישית, זו הייתה חגיגת העשור לתוכנית שבלידתה הוא השתתף ושהיום הוא עומד בראשה.
ד"ר קליסמן, בעצמו קצין בצנחנים לשעבר, תורם רבות לתרבות בישראל. הוא מעניק כספים לקרן חיפה, למוזיאון לוחמי הגיטאות ועוד, אבל "אימפקט", הוא אומר, זה מה שנותן לו הכי הרבה סיפוק. "אתה לוקח אנשים שאין להם עתיד, או שהעתיד קבור תחת המעמסה של טיפול במשפחה והישרדות, ופותח להם את הדלת. אני לא חושב שיש משהו יותר חשוב מזה".
מייקל קליסמן היה תורם וחבר מועצה בוועד המנהלי של FIDF, ארגון ידידי צה"ל בארצות הברית, מימיו הראשונים. "אני ותורמים אחרים היינו נותנים לפעמים למלגות, אבל זה היה אקראי, לא מסודר, קצת מפה, קצת משם", הוא אומר. "יום אחד, תורם וחבר ועד בשם אל פרנק, משיקאגו, העיר שעניין המלגות הוא חשוב מידי בשביל להשאיר אותו ביד המקרה והציע להפוך אותו לתכנית שיטתית. ככה זה התחיל".
בתחילת הדרך הוא הצטרף לצוות המנהלים של "אימפקט" ולפני שלוש שנים הפך ליו"ר התוכנית באמריקה. "התחלנו מ-200 סטודנטים. בשנה שעברה הספירה עמדה על טוטל של 5,800. השנה אנחנו מתכננים להוסיף עוד אלף מלגות לפחות".
נכון לעכשיו, מיכאל קליסמן מממן בעצמו את לימודי התואר ל-25 סטודנטים. "אני בקשר אישי עם כל המלגאים שלי, אני מוזמן לחתונות, לבריתות, לחגים. כשאני מבקר בארץ אני מנסה לבקר את כולם". זה הקסם בתוכנית הזו, הוא אומר, "פתאום יש קשר אישי בין סטודנט בישראל ליהודי בגולה. זה מחבר אותנו, זה מחזיק אותנו ביחד כעם".
החיבוק המשכנע
"יש לי שתי אמרות שמתארות את המדיניות של הארגון כלפי התורמים", אומר ג'רי גרשון, "A donor is a donor is a donor. כל תורם זכאי ליחס של כבוד. גם אם הוא נתן רק דולר אחד, הוא רשאי להיכנס למשרדי החברה, לעבור על הניירות שלנו, לוודא שהדולר שלו הגיע למקום אליו היה מיועד. שנית: The donor is the owner. כל תורם יכול לקבוע בדיוק לאן הכסף שלו הולך. תפעול הארגון, הלוגיסטיקה, גיוס הכספים, הטלפונים, האירועים, כל זה דורש כסף. רוב האירגונים מוציאים את עלות הקיום שלהם מהתרומות, 25 סנט מכל דולר, במקרה הטוב. לנו יש מדיניות מיוחדת: אם אדם תרם מכספו לתוכנית ספציפית, תוכנית שדורשת תרומה של סכום קבוע מראש, אז 100 אחוזים מהסכום הזה יגיע לתוכנית המיועדת". את עלות התפעול של האירגון מוציאים מהתרומות הכלליות שלא הוגדרו לתוכנית ספציפית.
"פעם היו קוראים לי כאן ג'נרל מייג'ור", גרשון צוחק פתאום, "היום הם קוראים לי מייג'ור שנורר". הוא מודה כי שהוצע לו תפקיד מנכ"ל FIDF, הוא נרתע. בצה"ל הוא שימש כמפקד חיל העורף. גיוס כספים נראה לו עבודה מאוסה ובנוסף היו לו די והותר הצעות מחברות פרטיות. "מה שנתן לי את ההשראה היה אדם בן שמונים, שניגש אלי בתום הרצאה בקונטיקט והציג את עצמו כניצול שואה. פתאום הוא חיבק אותי, חזק, ואמר: 'אתה לא יודע מה זה בשבילי לחבק חייל ישראלי. הייתי ילד בפולין כשהם באו, עמדתי ברחוב והסתכלתי סביב, ושאלתי: מאיפה, מאיפה, תבוא העזרה? תודה לאל שהיום יש לנו את צה"ל'".
דמעות ודולרים
ביום שלישי האחרון התקיים ערב הגאלה השנתי של ארגון ידידי צה"ל. הארגון בעצמו נולד מארוחת ערב. ב-1981, בעקבות ביקור בישראל בו שוחח עם חיליים פצועים שנעזרו באגודה למען החייל, הפילנתרופ האמריקאי ג'ון קליין תהה על כך שאין גוף אמריקאי שתומך בחיילי צה"ל. קליין הזמין את חבריו ומכריו לארוחת ערב ובזריזות אסף $30,000 בתרומות. הוא הבין שאנשים נדיבים יותר כשהם שבעים ומייד יסד את ארגון הידידים. 31 שנים מאוחר יותר הרעיון עדיין עובד. הגאלה השנתית התחילה בתור דינר מקומי של סניף ידידי צה"ל בניו-יורק רבתי והפכה לאירוע גיוס הכספים המרכזי של הארגון כולו. מגיעים אליו תורמים מכל צפון אמריקה כדי לתת כבוד לחיילי צה"ל, אבל גם בשביל להיראות, להתערבב, לפתח קשרים עסקיים. מדובר באחד האירועים האקסקלוסיבים של השנה. מחיר כרטיס השתתפות נע מ-$1,000 ל-$180,000, כשהסכום הגבוה יותר מבטיח לקונה כיסא בשולחן לצד קצינים בכירים מצה"ל.
האורחים, 1,200 במספר, הכוללים רבים מצמרת הקהילה היהודית באמריקה, מתכנסים במלון וולדרוף-אסטוריה לשלב בופה ושמוזינג לפני שהערב מתחיל. בין כל שמלות הקוקטייל הנוצצות, העניבות השחורות והחיוכים המולבנים, 29 הצעירים במדי צה"ל, שהובאו לאירוע במיוחד כדי לצבוט אישית לתורמים בלב, נראים קצת שלא במקומם. הקהל מתגודד סביבם בלחיצות ידיים, טפיחות על השכם, חיבוקים, צילומים, מחמאות ושאלות. אתם התקווה שלנו, הם אומרים, הכוח שלנו, אנחנו גאים בכם.
איפה עשית טירונות? איך ההורים שלך הגיבו כשהתגייסת לקרבי? ירו עליך פעם? הרגת מישהו?
"שלשום עוד הייתי בבסיס, פתאום אני באמצע הדבר הזה", מודה צלם תצ"א בלחישה ופורץ בצחוק עצבני. "אין לי מושג מה קורה סביבי".
שרון גריסארו, ילדונת שבירה למראה בת עשרים, מתמודדת עם הלחץ באלגנטיות. היא מפקדת בקורס פרמדקים בגדוד שמשון, חטיבת כפיר, חטיבת החי"ר הראשונה המקבלת נשים לשורות הפרמדיקים, והיא מאוהבת בתפקיד שלה. שרון נבחרה להגיע לאירוע בגלל החשיפה התקשורתית שקיבלה לאחר מקרה בו כשהייתה מוצבת ביהודה ושומרון הגיעה לשער הבסיס מונית ובה פלשתינאי פצוע במצב קשה. "הוא לא נשם", מספרת שרון. "ביצענו בו החיאה והעברנו אותו בעצמנו לבית החולים. הפלשתינאים יודעים שהם יכולים לסמוך עלינו לעזרה רפואית והם באים לעיתים קרובות. זה סיפור קצת שונה ממה ששומעים בדר"כ על מה שצה"ל עושה ביהודה ושומרון".
בשבע בערב מעמעמים את האורות והאורחים עוברים לאולם המרכזי. השיבוץ של האורחים סביב לשולחנות העמוסים, שערוכים בקליקות מעמדיות ברורות, הוא תוצר של שיקלול אינטרסים מסובך בין חברויות, קשרים עסקיים, מחויבויות לתורמי עבר ופרגונים לחברים חדשים.
על הבמה המנחה, שדרנית ערוץ הטלוויזיה "פוקס", מוניקה קראולי, פותחת את החלק המרכזי של הערב. "קבלו אותם, את החיילים הגיבורים שלנו", היא מכריזה בחיוך טלוויזיוני. אל הבמה עולים חיילים אמריקאים נושאים דגלי ארה"ב, מדוגמים במדי הטקס ובהבעה מאובנת, ואחריהם עולים החייליים הישראלים. לאחר המנון ארצות הברית מושמע ביצוע רוטט של "התקווה", שזוכה למחיאות כפיים נרגשות. שדרנית פוקס ממסגרת את האירוע בביטויים מוכרים כשהיא מציבה את ישראל לצד ארה"ב כ"שתי הדמוקרטיות שנלחמות זו לצד זו בטרוריסטים ובפאנאטים שמאיימים על העולם". זה הסיפור שבא לספר לנו הערב הזה.
מכאן לישראל שעל המסך, עליו מופיע גלעד שליט. "התמיכה שלכם חיממה לי את הלב", הוא אומר ליושבים באולם, "ועזרה לי להתגבר על תקופה מאד קשה בחיי. אני מודה לכם". ראש הממשלה בנימין נתניהו מוסר ד"שים חמים לחבריו ב-FIDF, והקהל כולו עובר בבת אחת מהוולדורף-אסטוריה בניו-יורק לשידור חי "מהשטח". סמל דורון גרטנר עומד לצד משגר מערכת יירוט הטילים "כיפת הברזל", ומתאר כיצד הוא עצמו הפיל ארבע מתוך מאתיים הרקטות שנורו על הדרום בתחילת השבוע. הרמטכ"ל בני גנץ, שאמור להיות אורח הכבוד אך לא היה יכול להגיע בגלל המצב בדרום, עולה לשידור גם הוא ומסביר למוניקה את המצב הבטחוני מבפנים.
המצלמות עוברות למה שמוצג ככפר חשוך בלבנון, שהוא, לדברי מוניקה, "בסיס סודי לאימונים". חיילי סיירת מגלן החשאית כבר שם. מצלמות הסקייפ חושפות שלושה חיילים מוסווים בגומחה צרה, פניהם צבועות בשחור, רק הלבן של העיניים והחיוך נראים בחושך. בהומור חינני פונה למצלמות דייב, חייל בודד שגדל בלונג איילנד והתנדב לשירות במגלן. הרמטכ"ל גנץ זורק פקודה ועל המסך, בצילום של ראיית לילה, החיילים מדגימים פשיטה. הם נצמדים אל הקירות, רצים אל הבתים, מכוונים רובים. "ובמקרים בהם אנחנו לא יודעים מי נמצא בתוך הבתים", מסביר הרמטכ"ל , "השיטה הזו מאד עוזרת", והחייל פותח את דלת הבית, זורק פנימה רימון וקופץ לאחור. לצופים, שדווקא לא מזועזעים ממה שקורה על המסך, לא נותר אלא לקוות שזה היה קטע מבויים ושהבית אכן היה ריק. רגע, זה לא הסוף: אמא של דייב בקהל ובקול שהולך ונחנק היא מתבדחת איתו, אומרת לו לשחק יפה עם הילדים האחרים, ומזכירה לו שיום ההולדת של סבתא בעוד שבוע. דמעות אצלה, דמעות אצלו, דמעות בקהל. "שמור על עצמך", היא לוחשת, ובדממה שמלווה את המסך שמשחיר שומעים את האורחים שולחים יד לארנקים.
פרק השידור החי נגמר, וכבכל שנה, אל במה מוזמנת אם שכולה. השנה זו מיר הדסי, תושבת הולנד שהתגיירה ועלתה לישראל ב-1975. בנה הבכור, יונתן הדסי ז"ל, היה מפקד במגלן, שנהרג ב-2006 בלבנון. מיר מגוללת בדמעות את השיחה האחרונה ביניהם, ומי שעדיין לא בכה בקהל בוכה עכשיו. הקהל קם על רגליו ונשאר כך כדי לעמוד דקת דומייה לזכר כל חללי צה"ל.הטרגדיה המכעיסה וקורעת הלב של משפחת הדסי מוליכה ישירות למסקנה שצריך לתת עוד כסף לצה"ל.
את מקומה של קראולי בהנחייה תופס בני שבתאי, איש עסקים מצליח ויו"ר הערב מזה 16 שנים. בזה אחר זה קמים התורמים הנרגשים ומכריזים את תרומתם, בסכומים של מאות, אלפים, ומיליוני דולרים. כמו בשנה שעברה, גם הפעם הסכום הגבוה ביותר שנאסף מגיע מהרב אקשטיין ו"הקרן לידידות בין נוצרים ליהודים", שבראשה הוא עומד. 9 מיליון דולר עבור צה"ל הוא הצליח לגייס מאחינו האוונגליסטים.
בסוף הערב נרשם הסך הכולל של התרומות: $25,800,000.
ביציאה, אני רואה שהחיילים הישראלים כבר לא כל כך בלחץ. הם מחניקים פיהוקים. מחכים להם כאן עוד שבועיים של נשפים נוצצים וערבי גיוס כספים, בהם יציגו את המעלות, הצלקות והטרגדיות שלהם למצלמות. ואז, כמו סינדרלה אחרי הנשף, הקסם יתפוגג והם יחזרו לבסיס המאובק בישראל.
