"לוצ'יה די למרמור": הישג נאה לאופרה הישראלית

הנאה צרופה. שעתיים של תענוג מוזיקלי ודרמטי, ללא רגע אחד של שעמום.

האופרה "לוצ'יה די למרמור" היא המפורסמת מבין האופרות הרבות שכתב גאטנו דוניצטי. האופרה הדרמטית המעולה הזו מצליחה לשמור על הפופולריות שלה בלא הפסקה, כבר 177 שנים (מאז ליל הבכורה שלה ב-1835). אך אופרה, טובה ככל שתהיה, עלולה גם לקרוס - בוודאי כשמדובר בסגנון תובעני כפי שכתב דוניצטי.

"לוצ'יה די למרמור". זאת כבר אופרה אחרת (צילומים: יוסי צבקר)

למרבה השמחה, מה ששמענו אמש, ומה שראינו אמש, היה מוצלח במיוחד, ללא ספק הישג נאה של האופרה הישראלית. זה היה שילוב מנצח של שירה איכותית עם ניצוח אנרגטי; משחק משכנע עם מופע בימתי (תפאורה ואורות) מזהיר.

דרמה גותית, עיצוב גותי

סיפורה של האופרה (המתבססת על רומן מאת וולטר סקוט) הוא סיפור טרגי על אישה צעירה ומאוהבת, הנאנסת להינשא לגבר אחר, מה שמוביל לסוף טרגי לכל. לוצ'יה מאוהבת באדגרדו, והם מבטיחים זה לזו אהבת נצח. אך אדגרדו הוא אויבו המר והמושפל של אחיה המרושע אנריקו. אנריקו מסובך פוליטית, והוא מתחבל תחבולה מרושעת להשיא את אחותו נישואי תועלת לגבר אחד, בעל עמדה. בליל הכלולות, בפרץ של טירוף, נועצת לוצ'יה האומללה פגיון בלב בעלה הטרי. למחרת בבוקר היא נופחת את נשמתה. אדגרדו שבור הלב נועץ פגיון בליבו שלו ומתמוטט אל מותו בצד גופת אהובתו.

הדרמה הזו מומחשת בהפקה הנוכחית באמצעים חזותיים פשוטים לכאורה, אך מרשימים מאוד. הבמה מעוצבת כאולם גדול, שתקרתו קשתות וקירותיו אבן מתכתית בוהקת. התפאורה קבועה, אך מה שמייצר את חילופי הזירות לאורך כל הערב זו תאורה המשתנה תדירות, אינטליגנטית ביותר. בסצנת האוהבים נשטפים ירכתי הבמה באור גדול ובוהק - ויוצרים תחושת מרחב ואושר. בסצנה שבה רוקם אחיה הנכלולי של לוצ'יה את מזימתו הבוגדנית, מואפלת הבמה ורק חזיתה מוארת קלושות ויוצרת תחושת חדר קטן, קודר כנשמת דייריו.

בסצנה הדרמטית שבה נכנסת לוצ'יה אל אולם מסיבת הכלולות, אחרי שרצחה את בעלה, שמלתה מגואלת בדם, היא מרימה את קצהו של המרבד האדום המכסה את הרצפה ומתעטפת בו. וכך היא חוצצת בינה - מי שאיבדה זה עתה את שפיותה - לבין קרואי המסיבה העומדים על חלקו האחר של המרבד, יציבים בשפיותם.

מתוך האופרה. משחקי צבעים ותאורה

אגב, לוצ'יה היא היחידה הלובשת לבן. כל שאר הזמרים והשחקנים לובשים שמלות וחליפות כהות, רובן בשחור. גם מיטתה של לוצ'יה לבנה, וכל שאר מרכיבי התפאורה - כהים ואפלוליים. הסט המתוחכם הזה גם מעצב את הדרמה הגותית, וגם מאפשר את הנעתה ממעמד למעמד. אגב, במקור ההפקה הזו עוצבה לפני חמש שנים בספרד, ושוחזרה עתה בתל-אביב.

לשיר בל קאנטו במאה ה-21

דוניצטי (1797-1848) היה כוכב מלחיני האופרה באיטליה של המחצית הראשונה של המאה ה-19. הוא היה אמן הבל קאנטו (באיטלקית: "שירה יפה"), טכניקת שירה בקול מלא, שמבקשת להפיק צליל מושלם - עשיר ומגוון. זמרי הבל קאנטו שרו בפה פעור לרווחה, עם תהודת חזה וגולגולת, במנעד קולי רחב ביותר. זמרות הסופרן הגיעו לצלילים הגבוהים ביותר האפשריים, תוך ביצוע מהלכים קוליים וירטואוזיים (קולורטורות). זוהי שירה תובענית, שמצריכה שליטה קולית עילאית, מנעד רחב וגמישות ודינמיות קולית.

דוגמה מופתית לכך ניתן לשמוע באריה "Oh, giusto cielo!...Il dolce suono", המוכרת לכל כ"ארית השיגעון", ששרה לוצ'יה אחרי שרצחה את בעלה. כאן בביצועה של הדיווה העילאית מריה קאלאס, בהופעה חיה בברלין, 1955 (בניצוחו של הרברט פון קאריאן):

האריה הזו מחייבת את הסופרן לשירה רצופה כמעט, בת יותר מרבע שעה. ולמעשה מדובר בשלוש אריות מחוברות. ובוורסיה ששמענו אמש שולבה גם קדנצה נפלאה של הסופרן עם חליל סולו - קדנצה שהולחנה בסוף המאה ה-19 ושנהוג היום לשלבה באופרה. אגב, במאי הקולנוע לוק באסון שילב בסרטו "האלמנט החמישי" קטע מתוך ארית השיגעון בביצועה של הזמרת האלבנית המדהימה אינווה מולה.

יכולת שירה קלורטורית היא תנאי הכרחי, אך לא מספיק לחוויה אופראית מרגשת. הסופרן ששרה את לוצ'יה חייבת לדעת להביע את טווח הרגשות הרחב שלוצ'יה חווה - מריגשת האהבה, דרך שבר-ליבה כשכל עולמה חרב עליה ועד לטירופה המוביל למותה. למרבה השמחה הביצוע ששמענו - מפי הזמרת האמריקנית לאורה קלייקומב (Claycomb) - ניחן בכל אלה. לקלייקומב אדומת השיער חזות נערית אנרגטית. היא יודעת לשחק לא פחות משיודעת לשיר, וזו מעלה שאינה רווחת יותר מדי באופרות. הטנור הספרדי קורוחו בתפקיד אדגרדו היה פחות משכנע מלוצ'יה ופחות מרגש ממנה, אך גם הוא ניחן בקול מעולה וביכולת וירטואוזית והפקה קולית עוצמתית מרשימים. לבריטון הישראלי בועז דניאל, בתפקיד אנריקו המרושע, קול מצוין, והוא הגיש תפקיד מהוקצע הגם שמינורי מעט בנוכחותו.

בסך הכל, כל זמרי ההפקה הזו, כמו גם מקהלת האופרה הישראלית - כולם בניצוחו של דניאל אורן המקסים כתמיד - סיפקו לנו אמש מופע קולי מרהיב. הדבר בא לידי ביטוי מזהיר ממש בשישייה הנודעת לתהילה של לוצ'יה די למרמור. השישייה הזו מתרחשת ברגע הדרמטי שבו לוצ'יה נאלצת לחתום על חוזה הנישואין. ברגע הדרמטי הזה מגיע אהובה, וכל גיבורי האופרה פוצחים במהלך מוזיקלי מורכב שבו כולם שרים לכאורה ביחד, אך כל אחד מביע הלוך נפש שונה לגמרי - מייאוש דרך נקם ועד רגשות אשם. מהלך דרמטי-רגשי בו-זמני שכזה הוא ייחודי לאופרה לבדה ואינו אפשרי לא בתיאטרון או בקולנוע. כאן, בהקלטה בת 100 שנים (ינואר 1912), עם גדול זמרי הטנור אנריקו קארוזו וזמרת הסופרן לואיזה טטראזיני:

השישייה הזו מדגימה היטב את סגולתו של דוניצטי. המוזיקה שלו פשוטה לכאורה, בוודאי יחסית לזו של רוסיני או ורדי. אך ייחודה הוא במקום הנרחב שהוא נותן לזמר המבצע. את האפקט הדרמטי שורדי מעניק לנו בהלחנה

וירטואוזית, משיג דוניצטי בהבעה הקולית של זמריו. ובכלל דוניצטי מניע את האופרה שלו בקצב ובאינטנסיביות בלתי פוסקים. הוא אינו מתמכר או משתהה יתר על המידה במעמד או רגש אחד (למעט כמובן בארית השיגעון יוצאת הדופן). הכל נע קדימה, סוחף ודרמטי.

ההפקה אמש היתה - למעט חולשה זניחה יחסית של בימוי מעט שבלוני עם העמדות סטטיות מדי - מזהירה למדי. שילוב מענג של איכות מוזיקלית, כישרון דרמטי, טכניקה קולית, ניצוח אנרגטי וכמובן עיצוב במה ותאורה אפקטיביים למופת.