"מה את רוצה? הייתי עם הילדים"

רק לפני שבוע חל לו יום האישה ואני מנסה, בחיי שאני מנסה, לעבור למאה ה-21 ולהאמין בכל לבי הקטן והקר שנשים וגברים אכן שווים ביכולותיהם. אם לזנוח את הפוליטקלי קורקט, התהיה האמיתית שלי היא האם גברים באמת שווים לנו. מי שחושבת שכן מוזמנת לבדוק מה יקרה אם נעזוב אותם בבית מלא זאטוטים ונצא לנו בדהרה אל האופק.

התשובה העגומה היא, כמובן, שלא יקרה כלום.

כי כשאמא בבית, הכל מתקתק: הכביסות מסתובבות במכונה בזמן שהילדים מכינים שיעורים והולכים לחוגים. ארוחת הערב קורית בזמן והטלפונים נעשים.

טורים נוספים של הפולנייה בערוץ הורים :

שיהיה לנו זמן להיות הורים: 5 משאלות ליום המשפחה

למי טוב יום לימודים ארוך בגנים? בטח לא לילדים

הכנסת 3 ילדים לאוטו ב-5 דקות? קבלי מדליה

לא הגזמנו? די להפקות יום ההולדת!

כשאבא בבית, הכל בהקפאה. הוא עם הילדים עכשיו, וכל מה שמסביב? פשוט לא קורה. הכל נשאר בדיוק כפי שהיה, בלגן וכלים ושיעורים לא עשויים והררי כביסה, כי הגבר הממוצע לא מסוגל להרים כפית בעודו טמון עמוק בפרוייקט ה"השארת אותי עם הילדים, אז אני עם הילדים עכשיו". וכל השאר? יחכה לך שתחזרי.

מתה על גברים. אפילו נשואה לאחד הטובים שבהם. ובכל זאת. הגברים שאני זכיתי להכיר נופלים בסעיף שמביא לחברותיי ולי את הסעיף. מהו הסעיף שמביא לנו את הסעיף? שלוש מילים קצרות: "הייתי עם הילדים", ותו לא, וזהו זה, ואיך אפשר לעשות עוד משהו. בכל זאת, היינו עם הילדים, לא?

האם צפייה בספורט היא עשייה?

אין ספק, כשהגברים שלנו עם הילדים, שמש בגבעון דום. הגשם לא יורד, הכיור לא מתמלא ואי אפשר, פשוט אי אפשר, לעשות כלום. הם עם הילדים עכשיו, רק איתם, וכמובן גם עם התחנה ההיא בטלוויזיה, זו עם הכדורגל. כי זה לא שהם חוקרים גלקסיות, כשהם עם הילדים עכשיו. זה לא שהם מכינים ניסוי ביתי בכימיה. זה לא שהם עושים חורף קיץ וצובעים בצוותא את הקיר המקושקש. הם גם לא עושים ספורט. אבל הם רואים ספורט, כי הם עם הילדים, רצוי ברביצה, רצוי בשכיבה, רצוי על הספה ורצוי מול הטלוויזיה. ואל תפריעו, כי הם עם הילדים עכשיו.

מי אשם?

ישנה תיאוריה שטוענת שמקור העניין ביולוגי. נשים יכולות לעשות כמה דברים במקביל, וגברים לא. נשים יכולות לעבוד, לתחזק בית ולשחק במקביל ארץ עיר, וגברים, ברגע שהם שוהים עם הילדים, נו, הם עם הילדים. ובכן, אני רוצה להגיד לכם שאין לי ספק שמקור הבעיה אינו ביולוגי כלל. אני גם מנחשת שמאחורי המחקרים עומדים גברים שיש להם סיבה טובה לטעון שמדובר בהבדלים ביולוגיים, כי אם הם יגידו אחרת, אנחנו עוד עלולות לדרוש מהם להתחיל לבצע כמה דברים בבת אחת. למשל, גם לפתוח את דלת הארון וגם לסגור אותה (קושי גברי ידוע. הם יכולים או לסגור או לפתוח, ביחד זה קשה). למשל, גם לעשות קניות וגם להניח אותן במקום. למשל, גם להיות עם הילדים וגם לעשות דברים בבית (ולא, צפייה בטלוויזיה לא נחשבת עשייה, גם לא צפייה בספורט).

אז חוסר היכולת הגברית (הממוצעת, תרגיעו!) לחלוקת קשב מקורו בחוסר תרגול בלבד. איך אני יודעת את זה? כי גם אנחנו היינו שם, ואז למדנו לחלק את הקשב כאמצעי הישרדותי החיוני לשפיותנו. תיזכרו רגע בימי ה"אני עם הילד והס לנשום" שלנו. היינו כך בילד הראשון.

אני עוד זוכרת בחצי ערגה-חצי בושה את טקסי האמבטיה וההשכבה המורכבים והמושקעים שלנו.

אבל אז נולד הילד השני והכל התמוטט לנו על הראש. כי אם בילד הראשון את לומדת לעשות הכל כשהוא ישן (וכאן הולכת לה לאבדון עצת הסבתות הכה נבונה, שתלכי לישון כשהוא ישן) אז עם הילד השני את לומדת לעשות הכל כשהוא ער, כי פשוט אין לך יותר ברירה.

ומכיוון שברוב הבתים בישראל יש לאימהות יותר שעות הורות מאשר לאבות, יש לנו גם יותר שעות שפשוף במקצוע. ומכיון שרובנו חולות שליטה ברמה זו או אחרת, אנחנו מתקשות לתת לגבר הבית את מקומו בהורות השוטפת. כי בזמן שהוא רוכש לו את הניסיון הוא ממלא את הבית בריח של טונה, והילדים נשארים רעבים, ואת היא זו שצריכה לעשות הכל נכון מהתחלה. וכך סובב לו הגלגל בין אמא שמתעצבנת מתפקודו של אבא, לבין אבא שמתעצבן מביקורתיותה של אמא, וכאן, אני מודה בצער, כולנו צודקים.

תמר אלפיה היא עיתונאית ואמא לשלושה ילדים