חמאס מדבר בפייסנות, ישראל מגיבה באלימות

ביום שישי לפני שבוע תקף צה"ל מהאוויר והרג שני אנשים שנסעו ברכב. אחד מההרוגים היה מזכיר ארגון "ועדות ההתנגדות העממית". הפעולה הביאה לסבב אלימות נוסף באזורנו. מאות טילים נורו על ישובי הדרום, וצה"ל תקף ברצועה. קולות נפץ, רחוקים וקרובים, טרטור מסוקים ורעש מטוסי קרב מילאו את האוויר ופחד וחרדה השתלטו על החיים.

על-פי דובר צה"ל, אחד ההרוגים בתקיפה היה אחראי לפיגוע באילת באוגוסט האחרון ותכנן פיגוע נוסף שעתיד היה לצאת מסיני. איננו יודעים אם פיגוע זה אכן היה מתבצע ומה היו השלכותיו. למחרת צוטט בחדשות שר הביטחון כאומר שעל אף ההרג, ייתכן שהפיגוע המתוכנן ייצא אל הפועל. עם זאת, כעת אנו יודעים בוודאות את ההשלכות של התקיפה הצה"לית, נכון לשעה זו: 27 הרוגים בצד הפלסטיני, לפחות חמישה מתוכם אזרחים, וכן פצועים רבים, מתוכם עשרות ילדים, שישה פצועים בצד הישראלי, ומאות אלפי תושבים משני הצדדים נתונים בסכנה ובמצב של פחד ואימה בדרגות שונות של חומרה - בהתאם למידת המיגון מחד, ולגודל האיום מאידך. אלו הן התוצאות הוודאיות, המוחשיות והקשות.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

החלפתי כאב בתקווה. אני עומד להיות אבא / אילן שיינפלד

הסניגורים של דניאל מעוז רק עושים את מלאכתם / דורי פינטו

נסתכל אחורה על העשור האחרון. אינסוף "פתרונות" כוחניים נוסו: ירי ארטילרי ואוירי מאסיבי, פעולות "חיסול", כניסות קרקעיות עם שריון וחי"ר, ומעל הכול, מבצע "עופרת יצוקה". פעולות ומבצעים אלה הביאו שוב ושוב להרג ולהרס, לפחד ולאימה. מלבד התחושה ש"עשינו משהו", פעולות אלה לא קידמו, ולו בכהוא זה, את השקט והביטחון באזור. נהפוך הוא, ברוב המקרים הן רק הגבירו את ירי הקסאמים. במישור הסמוי והעמוק יותר, הפעולות הללו רק הגבירו את היאוש והשנאה מעברו השני של הגבול, שם חיים/לא חיים מיליון וחצי בני אדם.

לעומת זאת, ניסיונות אמיתיים להידבר לא נוסו. לא לפני ההתנתקות ולא לאחריה, לא לפני עליית החמאס ולא במהלך תקופת שלטונו. ישראל מסרבת לדבר עם שכניה. ישראל מסרבת לשאת ולתת עם אויביה. חודשים ארוכים של רגיעה היוו הזדמנות מצויינת לקידום הידברות ותהליך מדיני, להסרת המצור, ולשיפור מצבם הבלתי נסבל של תושבי הרצועה. לא נעשה שום ניסיון כזה.

יותר מכך, אמירות פייסניות שנשמעו מבכירי החמאס בחודשים האחרונים זכו לשתיקה רועמת. ישראל אינה נענית לאמירות אלה, כי אם מתעלמת מהן בהתנשאות ובכוחנות המאפיינות אותה בשנים האחרונות. כשאנו שולחים את טייסינו, מיטב בנינו ובנותינו, להפציץ מן האוויר את האזור הצפוף ביותר בעולם, בידיעה ברורה שחפים מפשע עלולים להיפגע, בידיעה ברורה שילדים עלולים לההרג, אנו בוודאי רוצים להיות משוכנעים שמוצו כל האופציות האחרות, שממש אין לנו כל ברירה.

ביום שישי לפני שבוע שוב פנו ל"אופציה הצבאית", כאילו זו לא נוסתה מעולם, כאילו בדקו את כל האפשרויות האחרות. ואנו מנסים להבין: מה המטרה, מה התכלית של כל זה? הרי בסופו של יום, בסופה של עוד פעולה "מוצלחת", נשארים בני אדם משני צדי הגבול, שצריכים לחיות זה לצד זה. מי כמונו, תושבי "עוטף עזה", מודעים לכך, שגורלנו כרוך בגורלם של תושבי עזה, השותפים לנו לחבל ארץ זה. מי כמונו יודע, שכבר למעלה מעשור חייהם וחיינו אינם חיים.

נעמי בן-בסט, חברה בקבוצת "קול אחר" משדרות ומהסביבה, המקיימת קשר והידברות רצופה עם תושבי רצועת עזה.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il