החיים עם מאניה דפרסיה: המחזמר החדש עם סקעת

מחזמר חדש, "כמעט נורמלי" בהשתתפות הראל סקעת, עוסק במאניה-דפרסיה ותרופות פסיכיאטריות מזווית מעמיקה ומשועשעת כאחת. על הבימוי הופקד חנן שניר, בהכשרתו גם פסיכולוג: "כל שחקן מגיע עם פצעי ילדות, אבל אני שומר על הפרטיות שלו ולא מטפל בו", הוא אומר בראיון ל-ynet

עדנה אברמסוןפורסם: 21.03.12 , 12:41

כשעובדים עם שחקנים על נושא חדש, מביאים לעתים קרובות מומחים מבחוץ כדי להעשיר אותם בתחקיר הנדרש. במקרה של "כמעט נורמלי", דרמה מוזיקלית חדשה המוצגת בתיאטרון "הבימה" והעוסקת במחלת נפש ובטיפול בה, לא היה בכך צורך. חנן שניר, במאי הבית של התיאטרון ובעבר מנהלו האמנותי, הוא בעל תואר שני בפסיכולוגיה ייעוצית, מטפל זוגי-משפחתי, מוסמך בפסיכודרמה ומלמד את הנושא.

כמעט נורמלי, "Next to Normal" במקור, הגיע מברודוויי כשהוא עטור פרסים. המחזמר עוסק במשפחה המתמודדת עם מאניה-דפרסיה. דיאנה גוטמן סובלת מהפרעה דו-קוטבית והזיות זה 16 שנה, וזקוקה לטיפולים פסיכיאטריים. האב, דן, מנסה להיאחז במשפחה המתפוררת, בעוד הבת מתמודדת עם קשיי גיל ההתבגרות והאהבה הראשונה.

עוד על ההתמודדות עם מחלות נפש:

את המחזה והשירים כתב בראיין יורקי ואת המוזיקה הלחין טום קיט. בעיבוד הישראלי משחקים הראל סקעת, תומר שרון, איילת רובינסון, דורון אורן, רונה פרומצ'נקו וגלעד שמואלי. על התרגום לעברית אחראי דניאל אפרת.

מחזמר עטור פרסים. "כמעט נורמלי" בתיאטרון "הבימה"(צילום: ז'ראר אלון)

לנפץ את הסטיגמה

את "כמעט נורמלי" בחר שניר בעצמו עבור התיאטרון, למרות הסטיגמה הידועה על מחזות זמר. "עשיתי אופרות", הוא מספר בראיון ל-ynet, "אבל מחזות זמר - שהטקסטים שלהם די טיפשיים ומטרתם לפעמים להוות רק קטעי קישור בין השירים - בדרך כלל לא מעניינים אותי כז'אנר. אבל ל'כמעט נורמלי' לא מתאים לקרוא מחזמר במובן הרגיל של המילה.

"יש כאן שילוב של מחזה פסיכולוגי מאוד רציני, שעוסק בבעיות אנושיות מאוד רציניות - אובדן ואבל שלא טופל ולא עובד בזמן המתאים, כשהאירוע קרה, אלא נדחה ב-18-17 שנה. הנושא השני הוא מאניה-דפרסיה, שבה לוקה הגיבורה הראשית בעקבות טראומה. כל הדיאלוגים מושרים, כך שהתהליך הטיפולי נעשה למעשה באמצעות שירה".

"כמעט נורמלי" הגיע עטור פרסים מחו"ל, מה סוד הקסם שלו?

"אין כמוהו, זה מחזה יוצא דופן עם שילוב נדיר של הרציני וקטעים קומיים. המחזה נותן כבוד לתהליך הטיפולי ולפסיכולוגיה, אבל גם קצת מתייחס אליו באירוניה, לתרופות ולתופעות הלוואי של הטיפול.

"אף על פי שהטקסטים מדויקים מאוד מבחינה פסיכולוגית, יש גם הומור נשכני שמתייחס בזווית קצת יותר משועשעת לעניין. זה דבר שאני אוהב בתיאטרון - כשהנושא רציני אבל לא לוקח את עצמו ברצינות עד הסוף. המחזה מאוד מרגש, גם בהיבט היחסים בתוך המשפחה".

עם איזו מחשבה היית רוצה שהקהל יצא מהאולם?

"השם של המחזה מעיד על עצמו, הוא לא עוסק במישהו לא נורמלי. כל הדמויות יכולות לכנות את עצמן ברמות שונות כמעט נורמלי, או כמעט לא נורמלי, וזה בעצם כולנו. הרבה מאוד אנשים לוקים בהפרעה נפשית כזו או אחרת, והם אנשים שמתפקדים לעתים קרובות ברמות הכי גבוהות.

"מסתובבים בינינו אנשי שאנחנו לא יודעים שלוקים בהפרעה, מקבלים כדורים פסיכיאטריים ונמצאים בטיפול, וכך צריך להיות.

"אני מקווה מאוד שהמחזה יעזור להוריד את הסטיגמה מאנשים שיש להם איזושהי לקות. הטיפולים הפסיכולוגיים והפסיכיאטריים היום כל כך מתקדמים בשיטות ובתרופות המדויקות והמגוונות, כך שהאדם יכול לתפקד באופן נורמטיבי לחלוטין כמו עם כל מחלה כרונית אחרת, סוכרת או לחץ דם, אם לא להחלים לגמרי".

טקסטים מדויקים פסיכולוגית. תומר שרון ב"כמעט נורמלי"(צילום: ז'ראר אלון)

כל שחקן מגיע עם פצעי ילדות

שניר, כאמור, בהכשרתו גם מומחה בפסיכודרמה, שיטת טיפול ייחודית שמטרתה הצפת בעיות באמצעות הצגתן בסיטואציות שונות ובמשחקי תפקידים. ההבעה באמצעות יצירה מאפשרת לחזק את יכולת ההתמודדות עם משברים ובעיות שונות ולהעלות את תחושת הערך העצמי.

למרות הרקע שלו, מקפיד שניר שלא לטפל בשחקנים שהוא עובד איתם. "אני לא משלב פסיכודרמה בדרך כלל בתהליך העבודה עם שחקנים", הוא אומר, "אבל בהצגה הזאת שיתפתי כמובן את השחקנים בידע שלי בטיפול, ובמיוחד בהתמחות באובדן ובאבל דחוי, כך שלא הייתי צריך להיעזר באנשי מקצוע מבחוץ.

"אני לא עובר עם השחקנים שום תהליך טיפולי בחזרות, ומבחינה אתית זה לא תפקידי, כיוון שהחוזה בין במאי לשחקן שונה לחלוטין בין מטפל למטופל. שם המטרה היא שינוי, תהליך שמטופל רוצה לעבור ואני אמור לסייע לו, ובתיאטרון השחקן צריך לבצע את התפקיד שלו בצורה הטובה ביותר.

ובכל זאת עוסקים כאן בנושאים רגשיים מורכבים וקשים.

"בכל עבודת תיאטרון יש אלמנט תרפויטי, גם ליוצר, גם לשחקן וגם לקהל שצופה במחזה. ב'הפואטיקה' כבר עמד אריסטו עמד על הערך התרפוטי הזה של התיאטרון ושל המוזיקה, על הקתרזיס וההיטהרות הרגשית שעובר הקהל, וב'כמעט נורמלי' הקהל בהחלט עובר תהליך כזה.

"אני משתדל לא להיכנס מתחת לעור של השחקן, עד כמה שאולי מצפים שאעשה את זה. אני משתדל לשמור על הפרטיות שלו ולא לחדור למעמקים הנפשיים ולטראומות. הרי כל שחקן וכל אמן, לא רק בתיאטרון, מגיע עם מטענים ופצעי ילדות, ואם השחקן מעוניין להביא את זה - זה בסדר. אני לא שואל ולא חוקר מעצמי, אבל אם זה מקבל ביטוי בחזרות אני נענה לזה.

"במקרים אחרים נעניתי יותר לבקשה להיעזר בטכניקות של פסיכודרמה, אבל בעבודה פרטנית ולא בפורום כללי, כי הדברים האלה בדרך כלל רגישים וחסויים. חשוב לשמור על השחקן שלא ייפגע נפשית, גם אם מעלים בתהליך העבודה טראומות ונושאים קשים. דווקא במחזה כזה, כשעוסקים בתכנים קשים, הבריאות הנפשית היא מעל הכל".