דיוויד סאלאי: "הספרות הפופולרית משעממת"

הרומן החדש של דיוויד סאלאי נפתח במשפט הבא: "אור לונדוני בחלונות המוגפים והשחוקים של הרכבת בקו פיקדילי מהיתרו". מה שנדמה כמו פתיח של תסריט או הוראות במה במחזה, מהווה למעשה את הסגנון הרווח ב"אביב"; רומן שגדוש בעובדות יבשות אשר באמצעותן הסופר מעביר את התודעה המעורפלת של הדמויות. "אביב" הוא הרומן השלישי של סאלאי, יליד 1974, שספרו השני, "חף מפשע" תורגם לעברית וזכה להצלחה רבה. תרגומה הנהדר של שרון פרמינגר ל"אביב" (הוצאת כתר), מצליח ללכוד את הרגישות בכתיבתו של סאלאי שהקנתה לו כבר שם עולמי.

"אביב". מציאות של דור שלם (עטיפת הספר)

בשיחה עמו, מציין סאלאי כי הוא "מודה לכל הצלחה שנפלה בחלקו, ומנסה לקחת אותה לכיוון החיובי ביותר". אין זה מפתיע שנדרש לכך מאמץ, שכן סאלאי סומן כאחד הסופרים הבריטים המבטיחים עם צאת רומן הביכורים שלו, "London and the South-East", תואר שיכול ליצור לחץ רב על הסופר הצעיר. אך סאלאי מבהיר שהוא לא מרגיש חלק מתנועה ספרותית "ולמען האמת, אני לא נמצא בקשר כל כך עם הסצנה הספרותית בלונדון או בכל מקום אחר. יש לי מספר חברים שגם כן כותבים, אבל הם מעטים".

"אביב" מתאר את סיפור האהבה של שני צעירים לונדונים בסביבות גיל השלושים, ג'יימס וקתרין, שאין בהם שום דבר יוצא דופן. הם נציגים מובהקים של הדור שלהם: עוברים מעבודה לעבודה, מתנסים בפרויקטים שונים, מחפשים אהבה אבל גם כשמוצאים אותה לא יודעים מה לעשות, מבולבלים ומרוכזים בעצמם, נוירוטיים וחרדתיים, רגישים ורגשניים. לאורך הרומן עוקב סאלאי כבלש אחר הזוג בהתהוות, ובזכות הצגת נקודות מבט שונות, מתאר את היומיום המסובך כל כך של זוג אוהבים שעוד לא מבינים לחלוטין אחד את השני, בעוד כל אחד מהם מנסה למצוא את מקומו בעולם.

"אביב" הוא למעשה סיפור אהבה עם טוויסט.

"רציתי לכתוב סיפור אהבה, אבל כזה שיהיה על רומן לא מושלם, ורציתי לעשות זאת ברמת פירוט וספציפיות שנדירה יחסית בספרות שמתארת סיפורים מהסוג הזה. לא רציתי לכפות את הרעיונות שלי על הבד, או לנסות להעביר שיעור חינוכי באמצעות הסיפור, ולא רציתי לספר סיפור כמו שניתן למצוא במגזינים - לדוגמה, התרחקתי מהרעיון שהדמויות ביצעו טעויות לכאורה, ושאם הן לא היו עושות אותן, הכול היה ככל הנראה בסדר. לא חיפשתי פתרונות".

הכנות אכן מצויה ברומן היפה של סאלאי, הן בזרמי התודעה שבו והן בסצנות הדיאלוג התמציתיות שמעוצבות בדיוק רב. ייתכן ועל מנת ליצור את הכנות הזאת היה על הסופר לתפוס מרחק מדמויותיו ולהציגן מתוך ניכור מסוים. "למרות שאני גם מרגיש חיבור אישי לשתי הדמויות," הוא מסביר, "והרבה סימפתיה אליהן - אולי יותר ממה שקוראי הספר יחשבו - כיוון שרציתי להציג את המצב שלהן ללא עידון או רומנטיזציה, מבלי לרטש אותו, האפקט שנוצר מהעיצוב החריג של האוהבים מסיפורי אהבה אחרים, עלול לגרום לתחושה שיש לי מחסור בסימפתיה אליהן, וזה בהחלט לא המצב".

"אביב", לטעמי, מספר סיפור את סיפורו של דור שלם המתמודד עם בדידות.

"הדמויות הראשית ברומן הן פחות או יותר בגילי ואני יודע שאנשים רבים חיבבו אותן. אותי עניין לכתוב על הפרטים בחייהן, והשילוב הזה יצר כנראה אספקטים מסוימים שעשויים להיתפס כתחושה עכשווית רחבה יותר מהסיפור הפרטי. עניינים כמו לחיות לבד, או עם שותפים לדירה כשאתה כבר מבוגר; הקריירות הלא יציבות שרבים מהאנשים עוסקים בהן כיום, ומתוך כך היחלשות התפיסה של 'עבודה לחיים'; התחושה המוזרה של ניכור שנובעת ממגורים בכרך גדול כלונדון, והאופן בו אנשים מקיימים יותר קשרים מיניים לפני שהם מתמסדים, או מנסים להתמסד. כל העניינים הללו, שהם מנת חלקם של הדור שלי, מובילים מצד אחד לציניות, ומצד שני לנטייה מובהקת של אידיאליזציה. את הלך הרוח הזה רציתי לתפוס".

גשר לונדון מתמוטט

לא מפתיע שסאלאי מציין את המגורים בלונדון כאחת הסיבות למציאות הכאוטית משהו של הצעירים. הסביבה (במיוחד שכונת אילינגטון) היא בעלת תפקיד משמעותי ב"אביב", ולונדון עצמה היא דמות של ממש ברומנים שלו. "תחושה של מקום חשובה לי מאוד," הוא מבאר. "מבין שלושת הרומנים שכתבתי, שניים מהם ממוקמים בלונדון העכשווית, ואם אוסיף לכתוב עוד - ככל הנראה הסיפור יתרחש באותו המקום. הסיבה לכך פשוטה: אני לא מתעניין כל כך בכתיבה על מקומות אחרים כי המרקם של העולם שלי, זה שאני מכיר".

למה אתה מתכוון כשאתה אומר "המרקם של העולם שלי"?

"קשה להסביר. אולי משהו כמו תחושה שלא ניתן לטעות בה של חוויות שנחוו; המרקם

של קיום פרטני, ובה בעת המרקם של הקיום בכלל. הרטט המוכר כל כך של מציאות שניתן לזהותה, שהופכת איכשהו למילים. עבורי זהו העונג המהותי בכתיבה וכך גם בקריאה. ללא זה, אני משתעמם. היעדר המרקם, ההיכרות הכנה עם העולם שתורגם למילים, הם הסיבה מדוע אני מוצא את רוב הספרות הפופולרית כה משעממת. כשהמרקם קיים, כל השאר פחות או יותר נסבל - לזמן מה, לפחות".

כיצד אתה מתחיל לכתוב רומן, האם יש לך שיטת עבודה מסודרת?

"אני מניח שבכל פעם ההתחלה מעט שונה. אך הדבר היחיד שלא ארצה להתחיל איתו את הרומן זה רעיון – אבסטרקטי או קונספטואלי. קשה לעמוד בהחלטה כזאת כי רעיונות כגון אלו יכולים להיות מפתים - הם יכולים לגרום לך להרגיש חכם, למשל - אבל התהליך של כתיבת רומן, כפי שאני רואה אותו, הוא למעשה חקירה של סיטואציה אנושית. לצאת למסע מחקרי שכזה עם רעיון ספציפי בראש, עם הנחה מוקדמת של מה שאתה רוצה לומר, או מתוך כוונה לצייר פרופורציות מסוימות, ימנע התבוננות כנה על המצב. לפיכך, נקודת המוצאהיא סיטואציה אנושית שמעניינת אותי, מבלי שאוכל לומר בוודאות למה. הרומן עצמו, אם הוא מוצלח, יהיה התשובה לשאלה הזאת".