"אנחנו לא לבד": חורים במערך האבטחה
הקומדיה הרומנטית "אנחנו לא לבד" מלווה מאבטח ונערה אבודה שחוברים יחדיו בדיזנגוף סנטר. הצילום מלא מבע, אך רצף הקלישאות וחוסר הכימיה בין השחקנים הופכים את הסרט למיותר
איך לא חשבו על זה קודם? – סרט שרובו ככולו מתרחש בחללים הספירליים של דיזנגוף סנטר התל אביבי. לזכותו של "אנחנו לא לבד" ייאמר, שהוא אכן מפליא לחשוף את הקולנועיות הצפונה במבוך הקניות העצום, שמעולם לא נוצל כהלכה כאתר הסרטה. אלא שבכך, למרבה הצער, נחתם פרק המחמאות.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
סרטו של ליאור הר לב (שזוהי עבודתו הקולנועית הראשונה) הוא מעין קומדיה רומנטית אפוקליפטית שעלילתה מתרחשת במרכז הקניות הנ"ל. גיבוריו הם שניים: אדי (אוהד קנולר), מאבטח בכניסה לקניון הכמהּ לקמצוץ של חום אנושי, ומאי (אפרת בן יעקב) – צעירה יתומה ותועה המתגוררת במקום. כאשר אדי נקרא לפנות את מאי מהקניון, הוא מגלה נפש תאומה החולקת עמו את תחושת הבדידות, ובהדרגה הולך ונרקם בין השניים קשר מהוסס. ממש "אבודים בסנטר".
אלא שלקשר הזה יש תאריך תפוגה. אדי נסחף אחר ספר נבואי ישן הקובע שסוף העולם קרב, וליתר דיוק עתיד לחול בתוך שבוע. הדרך היחידה להינצל היא להסתופף בצילם של פסלי הענק של איי הפסחא, לשם עתידים להגיע חוצנים ולקחת עמם את שרידי המין האנושי. אדי כבר רכש כרטיס טיסה לתאריך המיועד, וכל שנותר עתה הוא להחליט אם לנסוע או להישאר עם מאי בזמן שנותר.
שיישארו בודדים בלעדנו
לעיתים אתה תוהה, אם לא היה צריך כבר לחוקק חוק נגד סרטים שעניינם מפגש בין שתי נשמות בודדות. השילוב של דימויים קלישאתיים (המאבטח "השקוף" שבני אדם חולפים על פניו מבלי להבחין בו), דמויות אקסצנטריות בכוח, מוזיקה מתכתית של ניכור ותובנות ילדותיות – כל אלה הופכים סרטים מסוגו של "אנחנו לא לבד" לבלתי נסבלים כמעט.
האם הר-לב (שכתב את התסריט יחד עם אחיו, יזהר) באמת מאמין שאוסף קופסאות נעליים, שבתוכן שומר המאבטח מזכרות מהסנטר, ואשר תופס קיר שלם בדירתו – הוא אמנם דימוי בוגר ומורכב? ואיזה קסם חבוט יש בצעירה ססגונית בעלת עבר מסתורי, שכמותה פגשנו פעמים אין ספור בסרטים דומים? ומה פשר האובססיה של אדי עם סוף העולם? עניין שכבר יצא מהאופנה, וכמו בא להוסיף לסיפור הקטן והנדוש איזה מימד קוסמי מיותר (ונדוש אף הוא).
סרטים מסוגו של "אנחנו לא לבד" נשענים, במידה רבה, על הכימיה שנוצרת בין הגבר והאישה שבמרכזם. כידוע, דרמות קומיות-רומנטיות אינן מנות שגורות במטבחו של הקולנוע הישראלי ("ז'טאם איי לאב יו טרמינל" מ-2010 הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל), וסרטו של הר-לב כושל בנקודה הבסיסית של הז'אנר הנדיר הזה במחוזותינו – הרצון של הצופה לראות את הצמד שבמרכזו נשאר ביחד בסופו.
הסיבה לכך אינה רק בהיעדרה המוחלט של כימיה בין דמויותיהם בסרט של קנולר ובן יעקב. היא נעוצה גם, ובעיקר, בעובדה שאדי ומאי אינם אלא פוזה סטודנטיאלית של בדידות וניכור.
שוב ושוב חוזר על עצמו הדימוי המעצבן של אדי המאבטח-המרחרח את הנכנסים דרכו אל תחומי הסנטר, מתוך ניסיון פאתטי לחוש אינטימיות לרגע. ואילו מאי, שאינה אלא ילדה קטנה ואבודה, ועל כן מתגוררת ארעית בבית צעצוע בפינת המשחקים לטף – אף היא לא דמות של ממש.
לזכותו של הסרט עומד הצילום של שי גולדמן, שבזכותו נדמה הדיזנגוף סנטר לאתר הלובש ופושט צורה. קניון הומה ביום, ומרחב של פנטזיה קסומה בשעות הלילה. הר-לב, במאי פרסומות מוערך, ניחן אמנם בטביעת עין אסתטית, אך מעבר לזה, אין לו הרבה מה לומר. בלב לבה של תרבות הצריכה (הקניון) פועמים רגשות אנושיים ותשוקה למגע בני אדם. אבל התוצאה עצמה נראית כמו סרט פרסומת לבדידות וניכור אורבניים – שמייצג הלוא אותה תרבות ממש.
