40 שנות חיפוש: משבר אמצע החיים קרוב מתמיד

אני זוכר את השיחה שלי עם אורן, ערב יום הולדתו ה-30. זה היה לפני עשר שנים, ואורן סיפר לי שהוא חושש מהגיל "המאיים" הזה, שלושים, שכמו כל הגילאים העגולים, מסומן בתרבות שלנו כצומת דרכים. החברה מלמדת אותנו שבגיל שלושים אנחנו צריכים להיות עמוק בתוך מסלול הקריירה שלנו, להתאפס על זוגיות (רצוי גם חתונה וילד אחד לפחות), לצאת משוק הסינגלס ולהתחיל להתוות את חיי המשפחה שלנו.

עוד בנושא:

משבר גירושים: גבר הולך לאיבוד

הזוגיות שלי עם העם הגברי כולו עוברת משבר

עברתי בשלום את משבר גיל ה-30 שלי

זוגיות במשבר גיל ה-50: התקרבות או פרידה?

לפני כמה שבועות התקשרתי לאורן שוב, הפעם כדי לברך אותו על יום הולדתו ה-40, ושמתי לב לנימה של עצב בקולו. ניסיתי להבין מה יש בגילאים האלו שכל כך הופך אותנו, הרי באופן רציונאלי - "החלפת קידומת" לא משנה במאום את מהלך החיים שלנו, ובכל זאת אנו מייחסים לה מקום גדול ביותר בחיינו.

הרבה אנשים היו שמחים להתחלף עם אורן, שבשנים האחרונות התמקד בקריירה מרתקת ורווחית מאוד, בילה בכל פינה של הגלובוס ועשה לא מעט כסף. אבל הוא מרגיש חסר כל, מפוחד מכך שטרם הקים תא משפחתי, ומבועת מהמחשבה שיעביר את "שארית חייו" לבד.

גיל 40: מפנה בחוויה האנושית

כשהוא דיבר על הפחד הזה, מפני גיל ארבעים ובפרט מהחשש המאיים הזה להישאר "לבד", הרגשתי שכדי לעודד אותו אני זקוק לעזרתו של חבר ותיק וחכם שמלמד אותי איך להתייחס לחיים בדיוק ברגעים כאלו של מצוקה ומשבר: הפסיכואנליטיקאי המבריק ופורץ הדרך, קרל יונג, שהגדיר בין היתר את גיל ארבעים כגיל מפנה בחוויה האנושית.

ליונג שמור מקום של כבוד בדברי הימים של הפסיכולוגיה. הוא פיתח את עבודתו של פרויד והוביל אותה למקום עמוק ו"הוליסטי" יותר, בכך שקשר את הניתוח הפסיכולוגי לעולמות תוכן שעד אז נחשבו מנותקים מהמרחב התרפויטי. יונג הוסיף לארגז הכלים הפסיכולוגי שורה ארוכה של פרקטיקות ניתוח, ויצר תורה מרתקת, עשירה ומורכבת, שמתבוננת על החוויה האנושית ממבט על, השוזרת אלמנטים מדיסציפלינות שונות ובהן פילוסופיה, ספרות, תיאולוגיה, אנתרופולוגיה ואפילו מושגים והקשרים מטאפיזיים ועל-טבעיים.

הכתיבה של יונג היא לא עניין קל. תכופות הוא מתפזר בעולם של אסוציאציות, והטקסטים שלו יכולים בקלות להיקרא כיצירות ספרותיות לכל דבר. זאת משום שיש בעבודתו עומק מאלים ומפעים, שמפתה את הקורא אל מעמקי נפשו-שלו, ומזמין התבוננות ישירה ובלתי-אמצעית במנגנון הפנימי שמניע אותנו ומכתיב את מהלך חיינו. כתיבתו מפעילה את הנימים הכמוסים ביותר שלנו, לפעמים מבלי שנרגיש.

יונג לא מפחד להשתמש במושגים שאינם קליניים או מדעיים, כשהוא מדבר על 'ייעוד', 'הגשמה' ו-'תת-מודע קולקטיבי', ולפרקים אפשר אפילו לזהות מושגים וגישות שעוותו עד לבלי הכר, והפכו לאג'נדות ניו-אייג' דלוחות ודלות. מי שאלרגי לכל אותם ספרי "רוחניות" או "עידן חדש" הנפוצים כל כך במחוזותינו, ימצא ביונג חלופה אינטליגנטית, רהוטה ומרתקת. כתיבתו כמוה כחזרה אל המקור, הנקי מכל השפעה פופוליסטית או אינטרס כלכלי, והיא מביאה אותנו אל עולם תוכן חדש ומופלא, שבו "רוחני" הוא לא מילה גסה.

לפי התאוריה האנליטית של יונג, האישיות שלנו מורכבת ממספר ארכיטיפים – רעיונות ומושגים גרעיניים ויסודיים – המכתיבים את אופיינו ומהלך חיינו. הוא מתאר את ה'אגו', המשמש ליצירת זהות ולתגובה מסתגלת למציאות, ה'צל' שהוא אזור אפל אליו נדחיק תכונות ומאפיינים שאנו לא אוהבים בעצמנו, ה'פרסונה', הדמות הציבורית שלנו אותה אנו מפגינים כלפי חוץ כמעין "מסיכה" המסווה את האני האמיתי ואת ה'אנימה/אנימוס' – היסוד הנשי המצוי בנשים והיסוד הגברי המצוי בגברים.

להתחבר לצד הנשי שבך

מושג האנימה/אנימוס הוא אחד המעניינים, משום שהוא עוסק בהשלכותיו של הדיאלוג הפנימי של גברים על מערכות היחסים שלהם עם נשים, ולהיפך. יונג הסביר שהאנימה נוצרת אצל גברים כתוצאה ממגע עם נשים במרוצת חייו וכן מתוך מידע שנאסף במה שהוא מכנה "התת מודע הקולקטיבי", המשותף לכל בני-האדם. האנימה מכתיבה את האופן שבו הגבר יתייחס לנשים בחייו, כמו גם למאפיינים נשיים שיש בתוכו פנימה. במילים אחרות, האנימה הוא "הצד הנשי" שלנו, כגברים, ויש לה חשיבות עצומה בהכתבת חיינו ויחסינו.

כך, גברים שמתכחשים לצד הנשי שלהם ומפתחים כלפיו סלידה, עשויים – בהשלכה – להפגין סלידה ואפילו תוקפנות ושנאה כלפי נשים. וזה עובד גם לצד השני: אם גבר נחשף לאינטראקציות חיוביות עם נשים והוא מחובר למרכיבים הללו באישיותו, הוא יהיה רגיש יותר לתגובות "נשיות" בהגדרתן, קשוב יותר ופתוח יותר לנהל מערכות יחסים מעמיקות ומספקות יותר.

לא משבר, הרמוניה פנימית

נחזור לשיחה עם אורן המעט-דכאוני, שחוגג יום הולדת 40, ומדוכא מהנקודה אליה הגיע בחייו. כאן הראייה של יונג יכולה לעזור ולהקל במעט את החששות, משום שהיא מכניסה פרספקטיבה חדשה, רעננה ומעודדת להתבוננות על הגיל ה"קריטי".

כמו הוגים ותיאורטיקנים רבים, גם יונג סבור שהחיים שלנו הם מסע אינסופי לאיזון בין מרכיבים שונים בסביבתנו, ולמידה עצמית מתמשכת, אולי אפילו סיזיפית. הוא הרחיק יותר וקבע את גיל ארבעים, פלוס מינוס, כזמן הממוצע שבו משלים האדם את תהליך הקבלה העצמית ומגיע לאיזון רגשי בחייו. לפי יונג, רוב בני-האדם ימצאו את עצמם בגיל ארבעים במקום מאוזן יותר, כאשר הדגש העיקרי הוא על השלמת תהליך ארוך וממושך להשגת הרמוניה פנימית בין מאפיינים אישיותיים שונים.

הדרך אל האושר

יש משהו מאוד מתסכל בגישה הזו, לפיה אנחנו מבלים לא פחות מ-40 שנה (!) בגישור על המרכיבים הפסיכולוגיים שלנו ובקבלה שלהם, שרק אז, אחרי שנים של התחבטויות וייסורים, קשיים ואתגרים, אנו מגיעים סופסוף למקום שבו סוגיות חומריות ואובייקטים המעידים על סטאטוס - קריירה, כסף, בית, מערכת יחסים, משפחה – מקבלים חשיבות נמוכה יותר, ואנו פנויים לנושאים "גבוהים" יותר בהגשמה העצמית, ומגיעים לאיזון, שלמות ויציבות.

ומצד שני, מקסים לראות עד כמה הגישה הזו מדויקת. בחברה מגדירים את "משבר גיל הארבעים" כזמן שבו אנשים מתחילים לחפש את עצמם, בדיוק באמצע החיים, מבקשים לשנות מקצוע, להחליף סביבת מגורים, ללמוד משהו חדש או לגלות עולם.

אלו שלא השלימו את התהליך, ימצאו את עצמם קונים רכב יקר ונוצץ, או עוברים לבית ענק ומנקר עיניים. אחרים, שניצלו היטב את ארבעים השנים הראשונות לחייהם, יבקשו לעצמם דברים שחשובים להם פנימה, ויברחו מאותם אובייקטים חברתיים המעידים על סטאטוס.

יונג מתווה בעבודותיו הרבות והמרתקות מפת דרכים להבנת נפש האדם בעבר, בהווה ובעתיד. הוא מציע גישה כמעט-פילוסופית שמלאה בתובנות, כלים והנחיות על איך כדאי לנהל את חיינו כדי להגיע אל אותו מושג חמקמק ולא מוגדר, אותו אנחנו מכירים בתור: 'האושר'.

אם נהיה קשובים וכנים, רוצה יונג להדגיש שוב ושוב, נוכל למצוא את הייעוד שלנו בעולם הזה, נמצא משמעות בחיים ונצליח לקשור סיטואציות אקראיות המנותקות זו מזו לכדי ראייה סינכרונית של העולם. העולם, כמו גם העצמי שלנו, מבקש לומר לנו משהו. כדי להיות מאושרים, כל שעלינו לעשות הוא פשוט להקשיב.

לכל העדכונים, כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים