האם ההלכה מבדילה בין חירש לשוטה?

המשנה כללה את החירש, השוטה והילד כחסרי דעה, אבל עם השנים השתנה מצבם של החירשים לטובה - וההלכה לא הייתה עיוורת לכך. הרוח השלטת בפסיקה היום היא שלפעולות החירש תוקף הלכתי מובהק, כמו כל אדם אחר

הרב יובל שרלופורסם: 19.03.12 , 08:34

מקורות רבים ביהדות כוללים את החירש במסגרת חסרי הדעת: "חירש, שוטה וקטן - אין מוציאין את הרבים ידי חובתן. זה הכלל: כל שאינו מחויב בדבר, אינו מוציא את הרבים ידי חובתן" (משנה ראש השנה ג, ח). ממשנה זו עולה כי החירש נחשב כמי שאין בו דעה כלל, ולפיכך אין ציפיות ממנו, והוא גם פטור מהחובות הדתיות שהחברה מטילה עליו.

עוד בערוץ היהדות - קראו:

אלא שהחירש שבו מדובר הוא בראש ובראשונה החירש-אילם, והייתה מחלוקת קדומה ביחס לחירש המדבר ואינו שומע. עמדה זו הייתה מוצדקת, שכן ללא תקשור ויכולת שמיעה והאזנה, לא ניתן היה לפתח את הכישורים הטבעיים של כל אדם. עמדת חכמים התבססה על ניתוח נכון מאוד של המציאות. בשל כך, כאמור, החירש היה פטור מכל המצוות ונהגו בו כמי שאינו איבר אינטגרלי של החברה, אלא כמי שחי בשוליה. יש להדגיש כי גם במצב זה התורה החמירה מאוד על הפוגעים בו, וציוותה במצווה מיוחדת "לא תקלל חירש".

לשמחתנו, מציאות זו השתנתה. תחילה השתנתה המציאות החברתית של החירש: פותחה שפת סימנים, התאפשרה תקשורת משמעותית מאוד בין החירש ובין סביבתו בצורה ויזואלית, התפתחו טכנולוגיות חדשות של מכשירים המתמודדים עם שמיעה חלקית, נוצרה רשת האינטרנט וכדומה. התהליכים האלה הביאו גאולה לחייהם של החירשים, צירפו אותם למקומם הראוי בחברה וניתקו את הזהות שבין היות האדם חירש לבין היות האדם שוטה.

ההלכה לא הייתה ואינה עיוורת לשינויים אלה. כבר הרב עזריאל הילדסהיימר (סוף המאה ה-19) בחן את המציאות וראה בה הן את הגאולה לעולמו של החירש והן את השינוי הקוגניטיבי שהיא הביאה בכנפיה. הוא קבע כי "לחירש יש כל הכישרונות לרכישת שפת הדיבור... ונוסף לכל זה האמצעים להתקשר עם הזולת".

הרב הילדסהיימר היה מודע כמובן לרתיעה משינויים בהלכה, ובעיקר משינוי הלכה קדומה המצויה כבר במשנה, ועל כן ציין שלמעשה אין בכך שום שינוי בהלכה: "ואין בזה שום סתירה לדחז"ל, שלא דיברו אלא בחירש שלא היה באפשרותו להפעיל את כוח השכל שלו".

מתחתנים כמו כולם

עמדה זו היא העמדה השלטת בעולם של הפוסקים היום. כדרכה של ההלכה, הדבר אינו נעשה בהכרזות דרמטיות, אלא בפסיקות יום יומיות בפועל. תהליך זה התחיל כבר בעולמם של חז"ל, שקבעו שיש תוקף לפעולות משפטיות בתחום הקניין שנעשו על ידי חירש, ונתנו תוקף

לנישואין שלו, אף שקבעו שהתוקף הוא דרבנן.

יותר ויותר פוסקים סוברים כי כיום התוקף של נישואים אלה הוא מדאורייתא, ואף פורסמו פסקי דין רבניים שכתבו כך. כך הופכת המציאות המחודשת והמבורכת בעולמם של החירשים לקריאה מחדש של המציאות, והיחס ההלכתי אליהם מקביל לשינוי החברתי ולהכנסת החירשים למקומם הראוי. בד בבד עם תהליכים אלה, לא הוסרה ההגנה המיוחדת שהחירשים זכאים לה, מכוח העובדה שהתורה אוסרת לנצל את התחומים שבהם אדם אחר לקוי בהם.

יום ההתרמה לחירשים, שחל היום, מבטא איפוא את התהליך הראוי והנכון – מאבק על זכויות החירשים ואי-הבחנה בינם ובין כלל הציבור. במקביל לכך, מתן הגנה ותמיכה מיוחדת באותם תחומים שהם זקוקים לעזרה בהם.