ישראבלוף הדיור יצית את המחאה הבאה

החלטות הממשלה בתחום הדיור כמענה למחאה החברתית מעוטרות אמנם בכותרות גדולות ובמילים יפות, שיכלו להעיד במקום אחר על הרצינות שבה נלקחה בחשבון הזעקה שעלתה מן הציבור. אבל אם לרגע שכחנו, באה אמש הממשלה והזכירה לנו שוב שאנו חיים במדינה שבה אין מדיניות אלא נסיבות, ומתיקות השפה אינה אלא מסך עשן לחוסר המעש, לאישיותם ולמנהיגותם של קובעי המדיניות.

מה שנראה כמו "ישראבלוף", נשמע כמו "ישראבלוף" ובעיקר מרגיש כמו "ישראבלוף" - הוא אכן "ישראבלוף" אחד גדול. בין ההמלצות הרפות והדלות שאושרו אתמול ובין הדרישה לצדק חברתי אין שום קשר. אדרבא, לא רק שהמלצות אלו לא תוכלנה לפתור את מצוקת הדיור ויוקר המחייה ההולך וגואה, הן רק יחריפו אותה לאחר שיתברר חוסר יעילותן המשווע.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

תנו לנשים ערביות לעבוד בכבוד / נדיה איסמעיל

לבטל בגרויות, כי אני מאמין בתלמידיי / לירון ברגר

מהרגע הראשון, ממשלת ישראל פשוט פספסה בהתמודדותה עם המחאה החברתית בראותה בה בעיקר איום במקום הזדמנות. מאות אלפי אנשים שיצאו לרחובות העניקו הזדמנות נדירה לחשוב מחדש על סדרי העדיפויות הנכונים במדינה ונתנו אשראי עצום לעומדים בראשה להצביע על עיוותים שונים ולתקנם גם במחיר הכאב הצפוי. הממשלה התבוננה תחילה על המחאה בצורה סטריאוטיפית וחיפשה מניע עלום להתפרצותה, בהמשך הקימה ועדה בראשות אדם ישר ומקצועי ככסות למנדט מוגבל להחריד. היא לא רצתה לזעזע את הקואליציה ובוודאי שלא לחשוב על הגדלת התקציב לטובת האזרחים. לבסוף לקחה את אותו הדו"ח (המצומצם ממילא) שהתחייבה לאמץ במלואו וקיצצה אותו מכל נוצותיו עד שהותירה אותו ערום מכל משמעות.

כך למשל, ההמלצה המרכזית של טרכטנברג בתחום הדיור שקובעת כי דיור בר השגה בישראל יינתן למשפחות עובדות בנות מעמד הביניים נותרה בחוץ. בפועל, תמשיך הממשלה להעניק את ההטבה הגדולה מכולן למשפחות מרובות ילדים. למה? כי כבוד ראש הממשלה פשוט לא רוצה להרגיז מדי את "השותפים הטבעיים". קל ועדיף בהרבה לבנות על הזיכרון הקצר של הציבור ולהוציא למכירת חיסול סופית את מעמד הביניים בישראל.

הממשלה העדיפה תמרונים פוליטיים

המחאה החברתית פרצה לאחר שמאות אלפי ישראלים בני מעמד הביניים חשו כי למרות העובדה שעשו את "המסלול הנכון" - התגייסו לצבא או לשירות אזרחי, רכשו השכלה מקצועית או אקדמית ויצאו לשוק העבודה - ממשלות ישראל פשוט לא סופרות אותם. בשעה שהממשלות הכבידו את העול הצבאי, הכלכלי והחברתי הן העניקו העדפות למיעוטים וקבוצות לחץ (בידיעה שפשוט נמשיך לספוג את זה). קיץ 2011 פקח לישראלים רבים את העיניים בהבינם כי נעשה שימוש ציני באהבתם למדינה ולנכונותם הרבה להקריב למענה, והם תבעו מעתה גם לחיות בישראל ולא רק לשרוד בתוכה.

תם השלב השני במאבק החברתי, השלב שבו הייתה אמורה הממשלה לתת מענה הולם וראוי לבעיות שהציפה המחאה בתחומים השונים. במקום זאת, העדיפה הממשלה שיקולי עלות ותמרונים פוליטיים והתוצאה הסופית תחייב סיבוב נוסף. זהו מאבק ערכי ואידיאולוגי על אופייה ועל דמותה של החברה הישראלית שבו אומרים הישראלים בקול ברור: אנו מאמינים בישראל וביכולתה לעמוד מול האתגרים הניצבים בפניה. אבל יש לנו גם מה לומר על הערכים המנחים אותה, על הפערים החברתיים הנפערים בתוכה, על סדרי העדיפויות המשובשים של מנהיגיה, על השיטה הפוליטית המשחיתה אותה ועל השירותים הממשלתיים הדלים המפקירים את אזרחיה.

הישגה הגדול ביותר של תנועת המחאה התבטא, יותר מכל, ביכולתה לעורר ישראלים רבים מתרדמתם ולהניעם אל מחאה חברתית ואידיאולוגית חסרת תקדים בהיקפה ובעוצמתה. אותו אתגר ממש ניצב לפתחנו כעת פעם נוספת, ואנו נערכים ונכונים להיקרא לו שוב.

איציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il