קירשנבאום בספארי: שאריות של חומרי ארכיון
"מופע החתולים הגדולים" של מוטי קירשנבאום באפריקה הוא סרט טבע משעמם ואנכרוניסטי, חובבני עד כדי בעתה, כזה שמעורר בצופה תחושה שנקלע בטעות לערב שישי אצל מכרים טרחניים שזה עתה חזרו מטיול בספארי. אריאנה מלמד רוצה פיצוי
במקום לא ידוע בין מרחבי הסרנגטי לשמורת נאקורו, אולי בשעת לילה בספארי-לודג', נחתה חללית חייזרים בקרבת מקום ליצועו של מוטי קירשנבאום, וחטפה אותו לכוכב אחר, כדי שיעשה שם טלוויזיה איכותית, כמו שרק הוא יודע. במקומו, השאירו איש מהונדס משאריות של חומרי ארכיון, מתוך מחשבה שהצופים המנומנמים על פני הפלנטה הזאת לא ישימו לב. החייזרים טעו, ולפיכך אני פונה אליהם בקריאה אחרונה: יוחזר קירשנבאום מיד, ולא - נשסה בכם את לונדון. ראו הוזהרתם.
"מופע החתולים הגדולים", מיזם הטבע האחרון של קירשנבאום, אינו שונה ממה שהתרגלנו לראות: באנטרקטיקה או בסודן הדרומית שיוצאת לעצמאות. מוטי קירשנבאום הוא דוקומנטריס שמחפש פינות קטנות מאוד, אנקדוטליות לגמרי, בשילוב נבון של ראיון מניפולטיבי, עריכה יצירתית והמון המון וויס-אובר, הוא מצליח לשכנע את צופיו שזה עתה גילה את הצנטרום של הפיילה. כשזה עובד, זה נפלא: מעטים זוכרים שזכה בפרס ישראל לתקשורת כבר בגיל 36, שערך את המהדורה הראשונה של "מבט", שהיה מנכ"ל רשות השידור. צופים רבים מאד זוכרים, כמובן, את "ניקוי ראש" ההיסטורית, את מוטי קירשנבאום רודף אחרי הזאבים ברמת הגולן או שולף את ז'וז'ו אבוטבול, פילוסוף של חיי יום יום, מבין הגלים בים של אשדוד.
להסתיר את הפיהוקים
כל אחד מן האלמנטים הללו היו ב"מופע החתולים", והנה, בגלל התערבותם של החייזרים, יצא מזה סרט טבע משעמם ואנכרוניסטי, חובבני עד כדי בעתה, כזה שמעורר בצופה תחושה שנקלע בטעות לערב שישי אצל מכרים טרחניים שזה עתה חזרו מספארי והם חייבים להקרין לאורחיהם כל פריים, פלוס פרשנויות: "הנה הלביאה רצה בשביל המוביל אל הסוואנה", אומר בעל-הבית, ובאמת אנחנו רואים לביאה רצה בשביל אל הסוואנה, ו"הנמרה מזנקת אל הסתעפות הענפים הראשונה", הוא מעדכן והפלא ופלא - זה בדיוק מה שהיא עושה על המסך, וכך זה נמשך עוד ועוד, וכבר אי אפשר להסתיר את הפיהוקים בכף יד.
קירשנבאום מגיע לספארי שלו כתייר נטול אמביציות יצירתיות ומודע לגמרי לבעייתיות של צילום סרטי טבע. אי אפשר לביים חיות, אפשר רק לערוך אותן. זה מה שכולם עושים, מנשיונל ג'יאוגרפיק ועד דיסני, ולעתים זה נעשה באופן משובח. רוב סרטי הטבע בעשור האחרון מתמקדים במופעים הקיצוניים של החיות: משחרות לטרף, יוצאות למירוץ, טורפות, מתכסות בדם וג'יפה שמחייבים קלוזאפ. אחר כך הן הולכות לישון, שבעות ומבסוטות, וכבר אין מה לצלם.
רוב הזמן אין מה לצלם, כי רוב הזמן הן ישנות. או הולכות בשביל המוביל אל הסוואנה. כך, קירשנבאום יכול לומר לנו בתחילת הדברים ש"הנמר החכם נענה מיד לצרכי הצילום שלנו" וליצור אשליה שהנה, הוא הולך לעשות את מה שהוא מצטיין בו במיוחד: חשיפת צד-התפר של המציאות שעל המסך, בציניות ובחוכמה, וגרירת השולי והזניח אל לב התמונה כדי שהתמונה הצרובה בזכרוננו תשתנה לעד. אבל בדיוק בנקודה בה נדמה שהקסם הקירשנבאומי מתחיל לעבוד, השתלטו החייזרים.
והם גרמו לו ליצור סרט שעיקרו התפייטות אנתרופומורפית מיושנת, רומנטית עד כדי מבוכה, על טורפים ונטרפים. הנה הדיקדיק, צבי מתוק מאין כמוהו, שעומד להיות ארוחת הצהריים של חתול גדול. קירשנבאום אומר: "הדיקדיק יודע שאנחנו יודעים משהו הקשור לגורלו". והוא לא היחיד. לצדו גם גור של גנו, עוד ארוחה פוטנציאלית,"הוא הפנים שמאיתנו לא תבוא הישועה". אריה שלא יצליח לקלף עור של ג'ירפה הוא מי ש"הכבוד שלו כמלך החיות ספג מכה קשה", הנמרה פונדי היא "סלבית חובבת פרסום", והבופאלו שלא חש לעזרת אחיו המותקף בידי טורפים "רוקע ברגליו ומשדר חוסר אונים מול אחיו הנטרף".
לא שילמנו בשביל זה
אבל למה הוא עושה את זה? שאלה בת העשר שהורשתה לצפות: אחרי הכל, סרט טבע ישראלי איננו מוצר טלוויזיוני נפוץ ושגור, וקירשנבאום אמור לייצר אינסטנט-קלאסיקות בז'אנר הקטן והחביב הזה. אבל למה הוא נותן לחיות תודעה ורגשות של בני אדם? למה הוא מדבר במקומם ולמה הוא אומר בדיוק את מה שרואים בטלוויזיה? הקשתה, ולמה הוא מדבר כל כך הרבה?
היתה נקודת אור, כמובן. כזאת שאי אפשר לתאר יצירה של קירשנבאום, לא חשוב
באיזה נושא, בלעדיה. בסודן הוא מצא את פליטי התחנה המרכזית לשעבר, ועכשיו אחד מהם הוא טייקון בהתהוות. בספארי הנוכחי - לא היה צריך להתאמץ כדי למצוא - נגלה לעיניו סיימון, מדריך תיירים משבט הקיקויו שלא רק מדבר עברית מצוינת, אלא גם יודע לשיר את "רוב הזמן את אשתי", מת על הגבעטרון ויודע שישראלים הם חובבי אקשן שיוצאים קצת לא מרוצים מהספארי, כי החיות לא עושות כלום. ולא בשביל זה שילמנו "מאה דולר לאדם לספארי לילה, והתמורה דלה", כפי שקירשנבאום, כישראלי גאה, מתלונן אף הוא.
סיימון היה שווה כתבה קירשנבאומית מופתית בשולי מגזין שבועי. האריות, הנמרים, הגנו והדיקדיקים היו מיותרים לגמרי, לעוסים עד דק מבחינה טלוויזיונית ומדוכאים עד עפר תחת אשד הוויס-אובר וההאנשה. איפה הקסם? איפה החדות? איפה האיכות החמקנית, המחויכת והמקצועית כל כך? היכונו לשידורי המהפכה החייזרית. אני בטוחה שרוחו הטובה של קירשנבאום תהיה שם, רק שלנו לא נשאר כלום.
