מפגש עם מיעוט משולש: נשים, ערביות, חירשות

את דרכי המקצועית התחלתי בלימודי תואר ראשון באנתרופולוגיה, ובהמשך התמקדתי ב"לימודי המזרח התיכון" – כולל דת האסלאם ותרבות ושפה ערבית. לאחר עלייתי לארץ מארה"ב עשיתי הסבה לעבודה סוציאלית, עם התרכזות בפיתוח קהילתי. במשך שנות עבודתי השתלבו לא פעם הרקע וזווית הראיה האנתרופולוגית, המשיכה לשפה ולתרבות הערבית, והשאיפה לעודד ולתמוך באנשים (ובמיוחד בנשים) בדרכם להעשרה והעצמה. אבל שום דבר לא

התקרב לעוצמת ההשתלבות הזאת במסגרת עבודתי היום עם מועדון החרשים בעיר קלנסווה, (ב"משולש" הדרומי, לצד טייבה וטירה).

מועדון החרשים בקלנסווה קיים ופועל כבר שנים רבות. מתקיימת בו פעילות נפרדת לנשים ולגברים. המועדון מופעל באופן עצמאי, על ידי החברים, בסיוע של עיריית קלנסוואה, אגודת החרשים ואגף השיקום במשרד הרווחה. בשנתיים האחרונות פועל מודל חדש לצורך הפעלת המועדון שזוכה להצלחה מרשימה. המודל כולל בתוכו העסקת רכזת לחוג הנשים - בחורה ערבייה כבדת שמיעה.

הרכזת בעלת מיומנויות וניסיון בעבודה עם צעירים חרשים, הן בהוראה והן בחינוך בלתי פורמאלי. כעובדת סוציאלית באגודת החרשים בישראל, עם ניסון בעבודה עם בוגרים חרשים, אני מלווה אותה, ומספקת לה הדרכה מקצועית ותמיכה. בהתאם לתוכנית ולצרכים, אני גם משתתפת בפעילות במועדון - נותנת הרצאה, מנחה סדנה ומסייעת בפתרון בעיות אישיות.

המפגש שלי עם הנשים במועדון מרגש אותי בכמה מישורים: אני נהנית מהיכולת שלי להתקרב אליהן מתוך היכרות עם מושגי התרבות והשפה שלהן, גם הערבית וגם תרבות החרשים ושפת הסימנים. אני מביאה להן מידע והבנה ממקום של שותפות. ההתלהבות שלהן מהמפגש גם מדבקת, ולמרות הנסיעה הארוכה וההשקעה הגדולה יחסית בזמן ובאנרגיה, אני תמיד נשארת בחברתן יותר זמן מהמתוכנן וגם יוצאת מהמפגש עם הרבה אדרנלין להמשך הערב והקשר.

התקשורת מתנהלת בערוץ פתוח, דרך שפת הסימנים המשותפת

הצורך של הנשים האלו, החיות כמיעוט בשלושה מובנים (כנשים, כערבים, וכחרשים) לתת ולארח ברמה האישית, מוכר לי היטב. על יד האירוח, והכנסת המימד האישי לאינטראקציה, הן מצליחות להתמודד עם התחושה הקשה והקבועה שלהן של נזקקות ושל קבלת עזרה. לקבוצת הנשים החרשות יש גם גאווה גדולה, שדווקא זהותן כחרשים, וחיבורן לקהילת החרשים, מספקת להן יותר קשר ויותר גילויי אכפתיות ואמפטיה מצד "החברה הישראלית היהודית" ממה שזוכים יתר תושבי העיר.

שפה משותפת

במפגשים שלי עם בני המשפחה השומעים שלהן, אני מגלה עובדה נוספת, קצת מפתיעה – בעוד התקשורת שלי עם הנשים השומעות במשפחה מוגבלת לעברית המאוד דלה שלהן, והערבית ה"עוד-יותר-דלה" שלי, התקשורת עם הנשים החרשות מתנהלת בערוץ פתוח, דרך שפת הסימנים המשותפת.

עבודת הרכזת בפעילות השוטפת, והיכרותה המעמיקה עם הנשים, מאפשרות לנו כצוות המקצועי, לאבחן צרכים נוספים של האוכלוסייה ולתכנן תוכניות העשרה, לימוד ושיקום מקצועי בהתאם. העבודה המשותפת תורמת מאוד להבנה שלנו, גם ביכולות של הקבוצה וגם במחסומים.

בשנה האחרונה שלבנו שיעורים בעברית דרך שפת הסימנים (בהוראת מורה חרשת) לתוכנית

 הקבועה של חוג הנשים. בשלב מסוים גם הגברים הביעו עניין, ורוצים גם הם ליהנות מהפעילות המוגברת והרחבת האופקים. מבנה המועדון עבר בחודשים האחרונים שיפוץ והנגשה שמאפשרים איכות פעילות טובה יותר.

גם ערוצי התקשורת מתרחבים, עם החיבור לאינטרנט ולתוכניות וידיאו שונות דרכן יכולים החברים בקלנסווה לנהל שיחות עם חבריהם בארץ ובעולם. הריגוש והאתגר של קלנסווה הוא ייחודי במסגרת עבודתי באגודת החרשים – הזדמנות נדירה למצות את שילוב אהבתי לתרבויות ולשפות שונות עם הקשר האישי והתחושה שמתקדמים ביחד.

• יום ההתרמה לארגוני החרשים וניצן מתקיים היום, יום שני ה-19.3.12, לתרומת עשרה שקלים שלחו את המספר 10 למספר 2255.
• הכותבת יהודית קצין היא עובדת סוציאלית עו"ס באגודת החרשים בישראל, סניף קלנסווה