"הילד הרע" של ספרות הילדים
"יומנו של ילד רע", מצטרף לשושלת מכובדת של דמויות נבלים שמציגים אכזריות שובבה בספרות הילדים העולמית. האם הוא מעצבן או מכמיר לב? האם הקוראים מזדהים או מזדעזעים ממעלליו? ומדוע מקס ומוריץ זאת בעצם יצירה חינוכית?
כולנו אוהבים את דמות הנבל. עם כל האמפתיה והחיבה לגיבור המסכן וטוב הלב, שמצליח להתגבר על מכשולים רבים בדרך למנוחה והנחלה, מעניין הרבה יותר לקרוא את הדמויות הרעות - אותם טיפוסים מפוקפקים, אנשים נכלוליים ומרושעים, שבלעדיהם ייתכן מאוד והסיפור יהיה משעמם למדי. ומה קורה כשמגיעים לספרות הילדים? האם גם שם לבנו הולך אחר דמותו של הילד הרע?
התשובה כפולה. מצד אחד, ספרות הילדים השמרנית מציגה תבנית ברורה של טובים מול רעים, כאשר לרוב הילדים הרעים יהיו הבריונים של בית הספר, או בשנים האחרונות: הנערות המקובלות שלועגות לגיבורה שאינה הולכת בצו האופנה האחרון. עניין המעמדות - שהוא מרכזי מאוד בספרות לקוראים צעירים - מכונן מראש את מערך הכוחות, והילדים הרעים יהיו אלו שאינם מבינים ללב הגיבורים השונים מהם. לעתים יתקיים היפוך ביחסי הכוחות, נוכח גילוי מרגש של הילדים הרעים, שיאפשר לנו להבין מדוע הם מתנהגים באכזריות כה רבה.
המקרים המרתקים הם אלו שמציגים ילדים גיבורים רעים. דמויות שיוצרות פליאה ולעתים גם זעם והתנגדות, אך בעיקר צחוק, משום שהן כה חריגות בנוף הספרותי לילדים. אולם כמעט אין בנמצא סיפורים בהם הגיבור הוא הטיפוס הרע, ולא הדמות המשנית. דמות הילד-גיבור הרע, כך מתברר, מאופיינת בצורה שמרנית למדי. הרוע אינו רוע של ממש, אפילו לא רוע ילדי כמו זה של בריוני בית הספר. מדובר בסך-הכול בילדים שובבים, משולחי רסן ומופרעים, שהמבוגרים הם אלו שתופסים אותם כילדים רעים, משום שהם אינם מצייתים לכללי הנימוס, ההתנהגות הנאותה בחברה או אינם סרים למרותם. יתרה מכך, לרוב יהיו אלו ילדים שהתמימות הילדית היא המאפיין הבולט שלהם ומעלליהם נובעים מהשחרור שהיא מאפשרת ואין בכוונתם להזיק או לפגוע.
ילד רע ושמרן
בימים אלו רואה אור תרגום חדש לספר "יומנו של ילד רע" (כך גם במקור) , שכתבה מטה ויקטורה פולר ויקטור ב-1880. הספר תורגם בעבר בידי דוידה קרול, ועל התרגום החדש, שהתפרסם בהוצאת ידיעות ספרים, אמון יואב כ"ץ. גם האיורים של אבי עופר הם תוספת מחודשת ליצירה הקלאסית של ספרות הילדים האמריקנית, שבהחלט ניתן לראות בה מעין אבטיפוס לספרי היומנים הקומיים שזוכים להצלחה רבה בשנים האחרונות. גיבור הספר, ג'ורג'י האקט הוא ילד שובב שמתחיל לכתוב יומן בו הוא מתעד את קורותיו.
לאורך 270 עמודים אנו נחשפים לשלל סיטואציות משעשעות (ולפעמים מזעזעות) שג'ורג'י הוא הכוכב הראשי בהן. נקודת המוצא של מעלליו - ואלו מעללים יותר מתעלולים - היא אותה גישה ילדית משוחררת, שתוצאות המעשים מודרות ממנה לחלוטין. ג'ורג'י גורם לנזק בכל מצב שהוא; בין אם מדובר במבוכה למבוגרים, בהרס פיזי, בפגיעה בנפשם של המבוגרים ובתוכניותיהם העתידיות, כאשר המרחב הביתי והתא משפחתי הם הסובלים העיקריים.
הדבר המעניין ביותר בספר הוא שג'ורג'י, שנתפס בהתחלה כילד שובב ותמים ותו לא, מתגלה לנו כילד רע של ממש. בכל פעם שהוא מבין שמעשיו גרמו לסבל הוא תמה על כך ובמקרים רבים מתחרט. אך הוא אינו חדל, אינו לומד לקח וממשיך להציק, להרגיז ולחבל גם כשברור שהדבר יוביל לפגיעה באחיותיו שאותן הוא אוהב או בשאר הסובבים אותו. עד מהרה, הופך השעשוע ממעלליו והחיבה שהוא יוצר לאחר המעשה המביש, לכעס. זוהי תפנית חריגה ומפתיעה, ולמרות החן הרב בדמותו אין מנוס מלחשוב שג'ורג'י מזיק במכוון וכל העניין הוא הצגה אחת גדולה.
זוהי אמנם פרשנות אחת לדמותו, אך העובדה שהיא אפשרית ואינה נחלתם של דמויות המבוגרים בסיפור, מהווה משב רוח מרענן בספרות הילדים, שאינה סובלת לרוב חריגות כגון אלו. לכך נוסיף את הבחירה הסגנונית של המחברת להציג את יומנו של ג'ורג'י כמשופע בשגיאות כתיב המעצימות את ההזדהות עמו - כקונטרסט לרוגז שהוא עלול ליצור אצל הקוראים, שכן המבוגרים אינם מזיקים לו או מפריעים לו, ועל כן הוא נתפס כילד-נבל של ממש.
חשוב לציין כי לצד המבע הילדי המובהק, יומנו של ג'ורג'י רווי בתובנות מכמירות לב על מצבו. תובנות שלעתים נדמות זרות להלך הרוח השובבי כל כך של הספר, אולם יש בהן עומק ורגישות רבה. כך למשל, לאחר שירה באקדח טעון ופגע במצחו של אדון סלוקום הוא כותב: "לא ידעתי שיש בו כדורים ושכדור קטן עושה צרות כאלה במואח." ולאחר מכן, כשניסה לחמוק מחדרו דרך החלון, התעלף כשראשו פגע באבן ואביו טען שחבל שבכלל התעורר, הוא כותב: "אז בשביל מה עשו אותי? מי ביקש מהם? לא אני. למה לא ביקשו ממיסיס מקנדיש לשלוח אליהם ילד קטן ורגיל וטוב, במקום ילד רע כמוני?... לא הוגן איך שהורים מתנהגים לילדים".
אין ילד מפריע
ההכרה במצבו הבעייתי, כמו גם ההבנה שהוא עצמו גרם לכך, לצד הדגש על כך שאינו יכול אחרת, היא שהופכת את "יומנו של ילד רע" ליצירה מרתקת מבחינת אפיון הדמות הילדית. לא משנה מהי תגובת הקוראים להתנהגותו של ג'ורג'י, דמותו מציגה את המורכבות האמיתית של ההוויה הילדית, בעוד דפוס "הילד הרע" הוא רק חלק מהמכלול.
בעטיפה האחורית של הספר נכתב כי ג'ורג'י הוא "חלק משושלת ספרותית מכובדת של 'ילדים רעים' שהונצחו ביצירות מופת", ואז נפרשת רשימה הכוללת את מקס ומוריץ מאת וילהלם בוש, אמיל של אסטריד לינדגרן, תום סויר והקלברי פין מאת מרק טווין ואחרים. קשה לחשוב על רשימה כל כך לא אחידה מבחינת אפיון ועיצוב דמויות הילדים כמו רשימה זו. גם אם נאמר שכל הילדים הללו הם שובבים גדולים, הניסיון להכפיפם תחת קטגוריית "ילדים רעים" הוא פשוט שגוי.
מקס ומוריץ הם מקרה קיצוני של התעללות ילדית, והצגתם - גם אם יש בה חן לא
מבוטל והם נחרתים בזיכרון בשל הפראות וחוסר המוסר המהפנט שלהם - מונעת מכוונות דידקטיות, והמבנה האפיזודי של הסיפור מדגיש את היותן מריונטות בידי המחבר להצגת אופיים הרע, ללא העומק שנדרש כל כך ביצירות ספרות. ואם הספר "מקס ומוריץ" הוא יצירה חינוכית גרידא, שהאכזריות של דמויות הילדים מוכוונת לאמירה חינוכית, סדרת הספרים שכתבה לינדגרן על הילד אמיל היא ככל הנראה ההפך הגמור.
אמיל הוא לחלוטין לא ילד רע, והשובבות שלו הולכת יד ביד עם טוב ליבו, רגישותו ופקחותו (ולראייה, הוא הופך את העונשים שהוא מקבל לסדנת יצירה, לא פחות!). הוא אומנם נתפס כילד רע, בדומה לג'ורג'י, אבל סיפוריו ניזונים מהמתח שבין תפיסת חלק מהמבוגרים את התנהגותו כבעייתית משום שהיא פורעת את הסדר, ובין אופיו הטוב באמת וכוונותיו ההומאניות. אצל ג'ורג'י אין זה כך, ופרט זה מבדיל אותם לגמרי.
ואילו תום סויר והקלברי פין - לא רק שאינם ילדים רעים, הם מודלים לחיקוי. הם שונים באופן מהותי מכל הדמויות שהוזכרו לעיל (במיוחד פין), לא רק מפני שעלילותיהם מורכבות יותר ואינן נשענות על תום ילדי ושובבות גרידא, אלא כיוון שבמעשיהם יצרו השניים אלטרנטיבה לעולם המבוגרים ולא רק שיבשו אותו מעת לעת.
בינתיים, נותר לנו להמתין לילד-גיבור שיהיה באמת טיפוס אכזרי ומרושע. זה יהיה מעניין באמת.
מכירים עוד ילדים רעים בספרות? טקבקו במרץ!
