דיסלייק: לפרוץ לחשבון הפייסבוק של האקס

נפרדנו, זה נגמר מזמן. כבר נתתי לעצמי את כל הסיבות למה כל כך טוב שאנחנו לא ביחד. הוא דמה לי מידי: פלרטטן חסר תקנה עם מראה כובש והרבה קסם בעיניים. כמו שכבר אמרתי, דומה לי מידי. ואחרי שזה נגמר, הוואקום היה חייב להתמלא.

עוד בנושא:

בעלי מכור להימורים. לא אוכל לתמוך בו יותר

לא יכול בלי: 5 סימנים שאתה מכור לאהבה

הרומנטי הפך למטרד, האהבה - לתלותיות מסוכנת

המפלצת שבתוכי: רעב בלתי נשלט לסקס ולגברים

לילות שלמים, על משכבי בלילות, תהיתי את מי הוא מנשק, מי מלטפת ומנחמת אותו, מי לוחשת לו ברוך הבטחה שלפחות הלילה היא שלו. המשכתי את חיי, הכרתי גברים שונים שלא הגיעו לקצה קרסוליו אבל ידעו להעלות חיוך על פניי, ולהשכיח ולו במעט את חסרונו המורגש שלו. ניסיתי לשכנע את עצמי שטוב לי, שהנה, הצבע חוזר לי ללחיים והפעם בגוונים ורודים יותר, שאיך בכלל חשבתי להקים משפחה עם האפס הפחדן הזה, ואז בלילה, שוב המחשבות על הבנות שמקיפות אותו, על סיטואציות עם יין אדום וליאונרד כהן ברקע ועל זה ששלי הוא כבר לא יהיה.

רציתי להכאיב לעצמי. הצלחתי

נכנסתי לחשבון הפייסבוק שלו ללא ידיעתו. זה נבזי ודוחה, מעשה נפשע ונתעב וחילול המרחב הפרטי של כל אדם באשר הוא, אבל הייתי חייבת. ומה ראיתי אתם בטח שואלים: שחור, הרבה שחור בעיניים. הבחור נפרד ממני לפני מספר ימים מועטים, וכבר הציע את מרכולתו לכל המרבה במחיר. היו שם בחורות שהן לא אני, גבוהות, רזות, עם חיוך שובה. לי היה את היתרון הבולט שאני כבר אחרי החרא הזה, והן עדיין לא.

נברתי בנבכי חשבון הפייסבוק שלו, גיליתי ידיעות מזוויעות אך לא הרפתי. רציתי לדעת עוד ועוד מהפרי האסור-הרקוב הזה. רציתי להכאיב לעצמי, וזה עבד יופי. בהתחלה זה קרה אחת ליום, ומהר מאד, התדירות עלתה במאות אחוזים. הסקרנות שלי האפילה על רגשי הבושה (שהיו שם, שלא תטעו).

התביישתי במצב שאליו נאלצתי להגיע. הייתי בחורה גאה, עצמאית ויפה שלא נזקקה ליותר מידי כדי למצוא חן בעיני גבר, ובאחת הפכתי לסמרטוט חטטני שבודק את מס' ההודעות של האקס על בסיס שעתי (!) כל יום, כמה פעמים ביום.

נכנסתי גם לכרטיסים של הבחורות עימן הוא היה בקשר, והתחלתי מפתחת שנאה כלפיי כל אחת ואחת מהן על לא עוול בכפן. קיללתי אותן בלב ואיחלתי להן... איחלתי להן אותו. שיסבלו כמו שאני סובלת. כל פעם מחדש שהקלדתי את הסיסמה שידעתי מראש, הלב פרפר, היד רעדה, אך מפעם לפעם הייאוש נעשה יותר נח, הפחד עזב את הבניין והפכתי ממוקדת מטרה.

רציתי לדעת כמה שיותר, רציתי שיהיה לי רע, שיהיה לי כואב ורע וקשה וכל הברכות כולן. יום אחד אפילו זכיתי בסוג של מתנה, וראיתי התכתבות חיה עם חבר טוב שלו שבה הוא סיפר לו עליי, כמה שהוא מתגעגע, כמה שהייתי טובה אליו ואיך הוא פספס אותי. זה לא מנע ממנו לשאול את הכוסית התורנית מה היא עושה הערב.

זה השתלט לי על החיים. הפכתי למכורה כבדה. בוקר, לילה, בין הערביים. כל הזמן עם יד על הדופק כמו כתב צבאי בעיצומה של מלחמה. פתאום צעקתי די, אבל לא ידעתי איך. די! אני לא רוצה יותר! בבקשה די! זאת הייתה משובת נעורים! אני מתחננת, לא רוצה עוד.

לא התכוונתי, התמכרתי

אחרי כחודשיים פגשתי אותו לקפה. ישבנו כמו פעם. עדיין הייתי נכנסת לו לחשבון כמו משוגעת, אבל הוא לא ידע, הוא אפילו לא חשד. למה שיחשוד? הוא הרי לא יצא עם בחורה פסיכופטית. טוב, הוא לא ידע. ישבתי איתו בשעת לילה מאוחרת, ודיברנו על מה שקורה. כל אחד ניסה לגרום לצד השני לקנא. "כן, יצאתי איתו, חמוד משהו. לומד פסיכולוגיה", או "איזה שווה היא, את לא מבינה". ופתאום, שקט מחשיד שהפך לנשיקה.

התנשקנו כמו פעם, ואז התוודיתי על הכל. על החדירה הבוטה לפרטיות, על קריאת ההודעות וההתכתבויות, על האובססיה שלי. בכיתי וביקשתי סליחה. הוא חייך וביקש בשקט אבל בתקיפות רבה, שאפסיק עם זה. הצעתי שישנה את הסיסמה, ואז אפסיק, אך הוא הודיע לי חגיגית שהסיסמה נשארת בעינה, ושהוא מצפה שאפסיק רק בגלל שהוא ביקש.

וזה קרה. הפסקתי. לא נכנסתי לשם אפילו לא פעם אחת, רק כי הוא ביקש ואולי גם בגלל שהבושה אכלה אותי חיה בלי הרבה מלח. The truth will set you free.

סיפורה של שמרית הוא הסיפור השלישי שמתפרסם בתחרות הסיפורים הקצרים של ערוץ יחסים. גם לכם יש סיפורים על התמכרויות ואובססיות? שלחו אלינו ואולי תוכלו לזכות במנוי לקולנוע לב.

• לכל העדכונים, כנסו לעמוד המעריצים של ערוץ יחסים בפייסבוק