האנדלוסית עם ברי סחרוף: סימנים של כוונה
התזמורת האנדלוסית אשדוד, אירחה את ברי סחרוף ורע מוכיח למופע שכולו פיוטים וצלילים מיהדות ספרד. יחד עם הנגנים המופלאים, קטעי הקישור מפיו של השחקן משה איבגי וההומור של הרב חיים לוק, היה זה מפגש אמיתי בין סגנונות ולבבות
זה היה ערב של שירת כוונות. כבר בכותרת שמבקשת פתיחת שער, על פי שירו של רבי שלמה אבן גבירול, הסתתרה כוונה. "שער פתח דודי", בו נמזגו אמש בערבוביה שני קצוות, לכאורה, של המוזיקה העברית - נגני התזמורת האנדלוסית אשדוד מחד וברי סחרוף ורע מוכיח, שבאים עמוק מתוך מרחב הרוקנרול הישראלי, מאידך - היא הוכחה לכך שגם במוזיקה, כמו בתפילה, הכוונה היא שקובעת.
השיר שכתב אבן גבירול בתקופת תור הזהב בספרד של המאה ה-11 מדבר על ייסורי הגלות והרצון לגאולה. באותה הנשימה משווע המשורר לבוא בשער שיאפשר קרבה. שער פתוח, הוא הזדמנות לחבר בין שני צדדיה של חומה, להפגיש בין חלקים שהופרדו, לייצר תקשורת במקום שבו היה ניתוק. אם זו היתה כוונת החיבור שבין שני העולמות המוזיקאליים הנפרדים בקונצרט שנערך אמש במוזיאון תל אביב, הרי שהניסוי הצליח.
נדרש הרבה אומץ כדי לרקוח חיבור שכזה. בעיקר כיוון שבפיוטים, שמציע דרך קבע הרפרטואר של התזמורת האנדלוסית, חבוי געגוע של קהלהּ הנאמן אל צלילי ילדות מוכרים וידועים על-פה שהם חלק מן המסורת של יהדות ספרד ומאוחר יותר, אחרי הגירוש, של תפוצותיה בארצות המגרב. המסורת - על מנהגיה, טקסיה, אמונותיה וערכיה - היא הבסיס להגדרתה של קבוצה כלפי פנים אך בעיקר כלפי חוץ ומכאן בהגדרתה, יש בה מהמפריד והמבדל. בקונצרט של האנדלוסית אמש נדמה שהשער, שביקשו המוזיקאים הנפלאים שעל הבמה לפתוח, אכן נפתח.
זה התחיל בתצוגת תכלית מרשימה של נגני התזמורת בניצוחו של שמואל אלבז והמשיך בחוטי רקמה עדינים שנתפרו על ידי מבקרת התרבות, פרופסור חביבה פדיה, למידותיו של השחקן משה איבגי שבין שירי הפיוט, הוליך את הערב אל מחוזות הזיכרונות מבית אביו. איבגי, יליד קזבלנקה, היגר לישראל בגיל שנתיים. מרוקו בשבילו היא זיכרון גנטי, לא מוחשי, שירש מהוריו. הפיוטים והמוזיקה האנדלוסית, כך סיפר, היו חלק בלתי נפרד מהביוגרפיה המשפחתית שיש בה שורה ארוכה של מוזיקאים בהם דודו, ישועה אזולאי, שהיה נגן קמנג'ה ויועץ לשעבר של התזמורת האנדלוסית.
"הגענו ממרוקו. משדות המוזיקה הנצחית של אנדלוסיה", פתח והמשיך אל מסעו ההיסטורי של היהודי הנודד. "במרוקו, טוניס, אלג'יר ולוב נטעו מחדש הזרעים של היהודי הנודד ומשדות המוזיקה האלה, הגענו אל מגדל העמק. מהרדיו זרמה המוזיקה של אום כולתום, פריד אל אטרש, הביטלס ואלביס פרסלי. גרנו שם זה לצד זה - עיראקים, מרוקאים, פולנים, כורדים. בשבתות היו ששיחקו כדורגל והיו שהלכו לבית הכנסת. כשנכנסו לבית הכנסת, כאילו חזרו הביתה".
זה המשיך עם שירתו של הרב חיים לוק, גדול אמני הפיוט של יהדות צפון אפריקה. הוא שר את "שוכנת בשדה" של אבן גבירול שמושר בדרך כלל בחתונות ובשמחות. בגיל 70 הרב חיים לוק עושה בית ספר לצעירים ממנו. יכולות האלתור, ההקפדה אך בה בעת היכולת לשחרר אחיזה והפתיחות - ולא פחות חשוב מכל אלה, ההומור שהוא מפזר בדיאלוג בינו לבין הקהל, הופכים אותו ליחיד ומיוחד.
אחריו עלה לבמה הפייטן הירושלמי, שמעון אילוז, חזן מחונן בעל תיבת תהודה ומנעד מרשים במיוחד ששר את "אגדלך" שכתב אברהם אבן עזרא, מגדולי המשוררים, הפרשנים והוגי הדעות של שירת ימי הביניים. מילות הפיוטים והמקאמות הוקרנו על מסך גדול מאחורי נגני התזמורת קצת כפי שנהוג במפגשי שירה בציבור.
אולי פה בדיוק טמון ההבדל המהותי בין המסורת הקונצרטית של תזמורות מערביות לבין התזמורת האנדלוסית שמבקשת לאחד את החוצץ ולשבור את המרחק הכפוי שבין היושבים באולם לאלה שעל הבמה. "בשנים האחרונות כל נושא הפיוט והמוזיקה האנדלוסית הפך מקור השראה לאמנים רבים שמוצאים בה מעיין נובע של איכויות טקסטואליות ומוזיקאליות", אמר המנצח שמואל אלבז לפני שהזמין לבמה את ברי סחרוף ורע מוכיח.
סחרוף ומוכיח, שהוציאו בשנת 2009 את "אדומי השפתות" אלבום שבו חזרו אל הטקסטים הנפלאים של אבן גבירול בעיבודים מוזיקליים שלא מפחדים לנסר עם גיטרות חשמליות, פתחו פתח אל דיאלוג חדש בין המילים הכתובות לבין קהלים שונים. בקונצרט, כמו באלבום, למפגש הראשוני בין הסגנונות - בין העוד, הקמנג'ה, המנדולינה, הטאר, הדרבוקה וכלי המיתר לבין הגיטרות והתופים החשמליים - לקח זמן להתניע.
אחרי שביצעו את שיר הנושא של האלבום בעיבודו של מוכיח, שרחוק מאד מן המקור, הם המשיכו יחד עם התזמורת אל "שער פתח דודי" של אבן גבירול. ואז כמו במטה קסם של מחבר חיבורים עליון, זה קרה. הכוונה השלמה מצאה את דרכה אל לב הקהל והצליחה לפצח את מחסומי ההרגל. רגעים של יופי צרוף נוצרו, נמחקו גבולות הזמן והמקום. באופן מוזר אבל גם טבעי להפליא, נולד פתאום שלם חדש שאי אפשר להישאר אדישים מולו.
סיפורו של הפיוט הוא תולדה של גלות וגולים. אולי זה בדיוק הדבק והקו המחבר על ציר הזמן שבין שירת ימי ספרד לישראל 2012, בין החזנות הפיוטית לרוקנרול, בין התזמורת האנדלוסית לבין ברי סחרוף. פתאום, בתוך ערבוביית הטעמים, כמו בשיר שכתב סחרוף והלחין חיים לרוז, השבור הפך לשלם. לא ברור מאליו, אבל מתבקש. זה היה ערב של שירת כוונות, פתיחת זרועות, חיבוק של חלקים שלכל אחד מהם מקומו אך ביחד הם מרכיבים שלם מוזיקלי עשיר.
רגע השיא של הערב, שאי אפשר היה לא להתרגש בו, היה כשברי סחרוף הזמין לבמה את הרב חיים לוק וזה השיב לו מצדו בברכה מסתלסלת שסיכמה את כל מהותו של הערב: "הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד".
