פתאום אנחנו אוהבים את האיראנים. האומנם?

כל מי שברשותו מנוי לרשת החברתית הכלל עולמית, הבלתי פוסקת, הבונה וההורסת, גילה השבוע שפייסבוק יכולה באמת לחבר עולמות, ולא רק ברמת הסלוגן. כך קרה שזוג פרסומאים החליטו על דעת עצמם, וללא שום ארגון סודי מתוקצב שמושך בשקט בחוטים המחוברים לגבם, לעשות הסכם שלום עם איראן.

עוד בנושא:

הכול מתימטיקה: הנוסחה למציאת אהבה

עכשיו כבר מותר לומר שאתה רוצה אהבה

אהבה עם סוף ידוע מראש

לשנות סטטוס לסינגל: פרידה נוסח פייסבוק

ליתר דיוק, לפתוח דו שיח עצמאי, או אם תרצו, מהפכת אהבה וירטואלית נוסח "שנות ה-60 ההיפיות", ולהפיץ פוסטרים מעוצבים בידי זהב, שחורטים על המסך את המסר: "איראן, אנחנו אוהבים אתכם. לעולם לא נפציץ את ארצכם".

האם הפצצות עומדות בחצר האחורית של בני הזוג כך שהם יכולים להבטיח שלא ילחצו על הכפתור האדום? אינני יודעת, רק נושאת תקווה שהלהיט המקוון הבא לא יהיה: "איראן אנחנו מתים עליכם, שרופים עליכם, מפוצצים עליכם".

לנשום את טעם החופש

אני מודה שבאופן אישי, כל מה שמתחיל בצמד המילים "אוהבים אתכם" נעשה מאוס בעיני, ולא אלעיז אם אומר - מעורר סלידה. זה אפילו לא בגלל הזיוף, אלא יותר רמת השחיקה שפוררה עד תום את צמד המילים חסר התועלת הזה, ותכף אסביר למה אני מתכוונת.

בכל אופן, אם נניח לרגע את ה'הסתלבטות' הישראלית בצד, נראה שמה שיפה בכל העסק, מבלי להיות חיה פוליטית, הוא שהעם מנסה להשמיע את קולו וכביכול להוכיח שכולנו בני אדם פשוטים שלא שונאים את בני העם האיראני ברמה האישית, והם לא אותנו. כך לפחות, כתוב בתשובה האיראנית למחווה הישראלית. וכן, מה רע בכך שהעם האיראני ישמיע את קולו, במיוחד בהתבסס על כך שאיש בממשל האיראני ממילא לא ישמע.

גם מצד הנשים האיראניות נראו איתותים של חיים: לאחר שאלו ברחו מהמדינה והחלו להתנער מהרעלה, הן מודיעות בסרטונים ביו טיוב: גם לנו מגיע עבודה, ילדים מאושרים, חינוך נורמלי וחיים טובים. משאלות אלו יוכלו להתממש רק אם לא תהיה מלחמה, ולכן הן קוראות לעצור את האש המלהטת המתדפקת על דלתנו. האמת, כשראיתי את אותה בחורה צעירה, יכולתי לדמיין שאם היה רוצה הגורל הייתי עלולה להיות שמה במקומה, והזדהיתי איתה, כמעט נדקרתי מהכאב שמאחורי המילים: "אנחנו רוצות לנשום ולטעום את טעם החופש".

הסרטון הישראלי שהתחיל את המהפכה, מטעם מכינת האמנות פושפין

השינוי מתחיל בתוכנו

אבל החשוב בעיני הוא שאותן קריאות אהבה הזכירו לנו שכולנו חיים, נושמים ופועלים בכפר הגלובלי, בו כולנו קשורים זה לזה בצורה בלתי מוטלת בספק, עד שכל אחד שממלא משהו במשבצת "וואטס און יור מיינד" ונותן ב"אנטר", הופך מיידית לתחנת שידור עולמית.

בפוטנציה – אם יש לך מספיק חברים ואתה מספיק אטרקטיבי, תוכל להגיע למשהו כמו 7 מיליארד אנשים עם המסר שלך, ולהשפיע על איך הם יחשבו, במה הם יתעסקו, האם ישנו באוהל באמצע אוגוסט בלחות של 150%, האם יאכלו קוטג', ואפילו, האם יזרקו פצצות אטום עלינו או על בני דודנו האיראנים "האהובים".

מפחיד? מעורר מחשבה? מעמיס אחריות? יכול להיות. אבל ברצוני לשים דגש דווקא על העובדה שיש לנו יכולת לשנות היום יותר מתמיד. כי גם אם התוצאות לא מיידיות, וגם אם מלא אנשים יורדים עליך ואומרים שאתה מוכר את המדינה, התכנים בפייסבוק מעוררים מחשבה ומניעים תהליכים שנוכל לראות להם תוצאות בהמשך. השאלה היא אילו תכנים ואילו השפעות?

אהבה כקבוצת תמיכה מניפולטיבית

וכאן נותר עניין אחד לא פתור. השימוש הגס, לטעמי, במילה אהבה. חלק מהאיראנים בפוסטרים שלהם, לא כתבו: "אנחנו אוהבים אתכם", הם כתבו: "אנחנו לא שונאים אתכם" וזה יותר מכובד בעיני, לפחות מטעם האמת שבזה. אבל לכתוב אוהבים אתכם? זה פשוט שקר. או בשביל אלו מביניכם שנותנים יותר לייק ליותר פוליטקלי קורקט, אומר: זה שימוש מניפולטיבי של קבוצת תמיכה.

כי מה זה בכלל החיה (המשוגעת לעיתים) שקוראים לה אהבה? אהבה זו חיה כזאת שנולדת כאשר אני מתחילה לראות את הזולת, להכיל אותו, להרגיש את הרצונות שלו כאילו הם שלי, ולרצות למלא את מבוקשו עוד הרבה לפני שאמלא את מבוקשי. אהבה זו עבודה קשה, שבה אני נאלצת לקחת את עצמי, את צדקתי, את כבודי, את אהבתי העצמית, את ראייתי הצרה, לארוז הכל בתיק, ולזוז קצת הצידה. מה שנקרא לעשות לעצמי 'רילוקיישן' קטן בתוך לבי, וזאת במטרה לפנות מקום שיכנס לשם מישהו אחר.

לאחר שאותו דייר חדש יתמקם ויתחיל להרגיש נוח שם בתוכי, אני אתחיל להרגיש אותו כאילו הוא חלק ממני, חלק שאותו אני אוהב ככל שאשקיע בו יותר. בקיצור, חבריי האיראנים והפרסומאים, לאהוב זאת עבודה תובענית, ולעיתים בכלל לא מגניבה וצבעונית. אבל אל דאגה, כמו שכל דבר נעשה קל יותר כאשר החברה כולה מעלה את חשיבותו, כך גם כאן.

לעבוד בלאהוב באמת

למה הכוונה? אם לפני 100 שנה נניח, היו אומרים לאישה שהיא תצטרך להראות כמו דוגמנית אנורקסית, לעבוד 9 שעות ביום, לגדל ילדים, לחנך ולאהוב אותם, לתפעל זוגיות סבירה, לטפל בהוריה הקשישים, לדאוג לתחזוקת הבית ולשמור על רמת שפיות כזו שלא תאלץ אותה לקחת כדורים פסיכיאטריים, סביר להניח שהיא היתה נופלת מהכסא מרוב צחוק או מרוב בהלה. אבל ראו זה פלא, החברה הכניסה את האישה לנישה הזאת בלי בעיה, רק בגלל שכולם אומרים שזו צורת החיים האולטימטיבית עבורה.

אז מה אני מנסה לומר? אם נשכיל להשתמש בפייסבוק כדי להתחיל ללמוד לאהוב באמת, כדי להכיר את ההבדלים בינינו ומעליהם לבנות גשר של רגש אמיתי, נוכל לראות שהחברה הופכת להרבה יותר אנושית ומכילה בשביל כולנו.

כן, זאת עבודה, אבל ממילא אנחנו עובדים במשהו לפחות תשע שעות ביממה. אז אולי כדאי לפחות שנתחיל לעבוד בשביל מה שיהפוך אותנו לבני אדם בשר ודם, ולא פוסטרים דו מימדים, מאחר ונבין שכל פעולה שאנחנו עושים משפיעה באמת על כל העולם.

לכל הכתבות, העדכונים והסקרים - כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים

לתמיכה בכרזות הפייסבוק של פושפין מכינה לאמנות

שלי פרץ היא שחקנית, תסריטאית ואמא. פעילה ב"תנועת הערבות".