על העיוורון: אינטלקטואלים בשירות הטרור

גם אם גנותו של הרצח בטולוז ומפלצתיותו של הרוצח נישאו ביומיים האחרונים בפי רבים, בישראל כמו במערב, ואף אם המהדירים שבהם הרחיבו את מעגל הגינוי והגיעו עד כדי דיבור סרה גם על מקורות ההשראה הג'יהאדיסטיים של מוחמד מראח ובערוגות ההסתה האיסלאמית-פונדמנטליסטית - עדיין כמעט הכול נשמרים כמו מפני אש מהפניית אצבע מאשימה אל עבר האיסלאם בכללותו, המצמיח, כפס ייצור שאינו שוקט על שמריו, את התופעות, הארגונים והרוצחים הללו.

בין אם שבפיגועים בעולם ובין אם שבפיגועים בישראל, המכוונים לקטול כמה שיותר חיים, גם תוך כדי וידוא הריגה בילדים, תעשיית הטרור האיסלאמית אינה יודעת גבול ושובע. רק ב-2010, לפי נתונים רשמיים - קרוב לוודאי שהמספרים האמיתיים גבוהים בהרבה - קטלו הטרור והאלימות האיסלאמיים לא פחות מ-29,832 בני אדם.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

פרשת קו 300. אף פעם לא מאוחר לומר תודה / זאב שצקי

אשטון, סלחנו לך מראש  / יגאל וולט

ובמערב, שהפך את המוסר הכפול למקצוע ואת גלגול העיניים לאמנות, מביטים בעיניים כלות במספרים ובזוועה. לא רק שאינם מעלים על דעתם את ההשערה שמא משהו בתרבות הזו מעודד את האלימות הזוועתית, הם מחפשים את "האשמים האמיתיים": הקולוניאליזם המערבי, הכיבוש הישראלי, האימפריאליזם האמריקני, או התמיכה המערבית במנהיגים ערבים מושחתים ותאבי בצע.

כך, יכול תומך טרור כפרופ' טארק רמדאן מאוקספורד ליהנות מהכנסת אורחים מערבית מופלאה, תוך שהוא מוזמן אחר כבוד כמעט לכל פורום אקדמי רלוונטי במערב. מועזם בג, שהוגדר בבריטניה התומך המפורסם ביותר של הטליבאן, מקבל חסות וסעד מארגון אמנסטי. איקבּאל סקראני, לשעבר מזכ"ל המועצה המוסלמית של בריטניה, זכה בתואר אבירות בריטי גם לאחר שגילה תמיכה נלהבת בפסק ההלכה של אייתוללה חומייני נגד סלמאן רושדי. האימאם פייסל עבדל ראוף, הרוח החיה מאחורי היוזמה להקמת המסגד בסמוך לגראונד זירו, הפך לשליחו של אובמה למפרץ הפרסי. זאת, אף על פי שטען כי מדיניות ארה"ב תרמה לפיגועי התאומים, וכמובן שהוא אינו רואה בחמאס ארגון טרור.

לא נזכה בקרוב לעוד אלבר קאמי

בימים שבהם כמעט כל הטרור עלי אדמות מיוצר בעולם המוסלמי, כשמקצת מבניו אינם בוחלים גם בווידוא הריגה בראשם של ילדים, בין אם זה באיתמר ובין אם זה בטולוז, ממשיכה לפרוח ברית הזוגיות המופלאה בין מיטב בני האליטות מהמערב ומישראל, המעלים לכאורה על ראש שמחתם את השוויון והדמוקרטיה, את זכויות האדם והאזרח, ואת מעמד הנשים והמיעוטים - לבין עידית קנאי האיסלאם, הרומסת ברגל גסה כל ערך מהערכים הללו. 

באווירה שכזו, טבעי שאינטלקטואל כנועם חומסקי יתאבק בעפר רגליו של ההומניסט הלבנוני המהולל חסן נסראללה ויתגולל על ישראל, או שפמיניסטית דגולה כג'ודית בטלר תתמוך בחדווה בחרם על ישראל. במקביל היא שמה את פעמיה למחוזות החופש והקִדמה ברמאללה ובג'נין, כדי להפליא בערביי המקום מפניניה בענייני מגדר וזכויות נשים, בעוד למרגלות אולמי ההרצאות משרכות את דרכן מושאי הרצאתה ברעלות, בורקות או חג'אבים.

במערב ובישראל, בצביעות כמו בעיוורון, הרי אין כל חדש. ברוח זו יכולים היו ז'אן פול סארטר וסימון דה־בובואר להתכחש לחלוטין למעשי הזוועה של שמש העמים הגרוזיני ושל מאו דזה טונג גם כשעל שולחנם לא חדלו להיערם הראיות שכך הם פני הדברים. כשהאליטות האינטלקטואליות מכתיבות את החלוקה בין בני האור לבין בני החושך, הופך אפיפיור השמאל דאז סארטר לנושא הלפיד של בני האור, ואילו אדם כמו אלבר קאמי, שהעז להוקיע את פשעי הקומוניזם הסובייטי בין השאר ב"האדם המורד", מושלך אחר כבוד להתפלש בקרב בני החושך.

כאז גם היום, כשמובטח כתר קוצים לכל מי שירהיב עוז ויאמר ולו רק מקצת מ"שבחה" האלים והמדכא של הדת והתרבות האיסלאמיות, לא במהרה יקום לנו קאמי מקומי. לפי שעה ניאלץ להסתפק בדוד גרוסמנים ובעמוס עוזים, שיבהירו בזעם ספרותי קדוש למה האשמה רובצת כמעט כל כולה על כתפיה השחוחות של מדינת היהודים ולא חלילה על השכן המוסלמי.  

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il