ניר הצליח לרזות 153 קילו - איך הוא נראה עכשיו?
בשיאו שקל ניר 253 קילו ומידת המכנסיים שלו הייתה 84. כיום, אחרי שהשיל יותר מ-150 קילו הוא מנהל מרכז לדיאטה, נמצא בזוגיות ומבטיח שלעולם לא ישמין. "אם אני הצלחתי כל אחד יכול", הוא אומר ב-"24 שעות" ב"ידיעות אחרונות"
קשה להישאר אדישים כשמקשיבים לסיפור של ניר ויסהאוט .(34) למעשה, אי-אפשר שלא להתרגש עד דמעות (גם כשמדובר בסיפור ההרזיה המי-יודע-כמה ששמענו) כשהוא מספר בגילוי-לב, בפשטות כובשת, איך עשה את הבלתי אפשרי והשיל - שימו לב 153 - קילוגרמים ממשקלו. בלי ניתוח, בלי דיאטנית, בלי קבוצת תמיכה. איך הפך מהר-אדם לחתיך הורס, איך התחיל לחיות רגע לפני גיל .30
- רזיתם והחיים שלכם השתנו? לחצו כאן כדי לספר לנו
רזו בענק - עוד סיפורי דיאטה מדהימים:
- מוטי ואנונו החלים מסרטן - ורזה 70 קילוגרם
"אני מאוד אוהב את הים ומאוד מאמין באלוהים. באחד הימים יצאתי לחוף הקבוע שלי, כדי לחשוב. התובנה שאני חייב לרזות התחילה להתבשל שם, מול הגלים. ישבתי בין הסלעים והרגשתי שאני עומד על צוק ושאני זה שצריך להציל את עצמי. הייתי גמור, פיזית ונפשית, ודיברתי עם אלוהים. בכיתי, ביקשתי שייתן לי סימן קטן שהוא איתי, כי חשתי שאני זקוק לעזרה מלמעלה.
"פתאום התקרבה אליי חסידה ופשוט התיישבה לידי. זה היה קטע מאוד משמעותי, הבנתי שזה הזמן שלי לעשות מעשה. שמהנקודה הזאת אני יכול רק לעלות, או להיגמר. החלטתי לצאת למסע של חיי."
"גנבתי אוכל מהארונות"
ויסהאוט היה שמן מאז שהוא זוכר את עצמו. מה שהתחיל כ"שמנמן חמוד" כהגדרתו, הפך עם השנים ל"שמן חמוד." בגיל 11 הבין עד כמה. "צילמו אותי עם כמה חברים, וכשבחנתי את התמונה ראיתי פתאום שאני גדול פי שניים מכל אחד מהילדים שעמדו לצדי."
לא מפתיע, לאור העובדה שוויסהאוט נהג לאסוף מאכלים שונים מהמטבח, להחביא אותם מתחת לחולצתו (כדי שההורים לא יראו ויאסרו עליו, כמובן) ואז לזלול אותם בשקט, בהנאה ומתוך תסכול אדיר, בחדרו. "הפכתי להיות הגנב המושלם, הייתי מחביא שוקולדים, גבינות, חטיפים, וזולל. ההורים החביאו את זה מפניי ואני השקעתי שעות בלחפש ולמצוא את המטמון שלי."
אמו, שבעצמה סבלה מעודף משקל ועברה ניתוח לקיצור קיבה, ניסתה לעזור לו בכל אמצעי: דיקורים, עגילים מגנטיים, דיאטות מכל הסוגים, קבוצות תמיכה - כל הארסנל המוכר. לשווא. למסיבת הבר-המצווה שלו נאלץ ויסהאוט לשאול ז'קט מסבו, בהיעדר מידה מתאימה בחנויות. בחופש הגדול שאחרי הבר-מצווה החליט לשנות את המצב, ונכנס לדיאטת כסאח.
"לא אכלתי כמעט ורצתי המון וירדתי אולי 30 קילו. כשחזרנו ללימודים בספטמבר, כולם היו בשוק טוטאלי. אנשים לא זיהו אותי, היו ממש צרחות של התלהבות סביבי. פתאום כל הבנות רצו לשבת לידי בכיתה, הייתה לי בפעם הראשונה חברה, אחת מהיפות של השכבה, וחוויתי כמה חודשים של גן עדן. חזרתי לשחק כדורסל.
"פתאום, הבנות הסתכלו עליי ולא בקטע של הידיד הכי טוב והילד הכי מצחיק. יצאתי למסיבות, רקדתי, הייתי מאושר. אבל זה לא החזיק מעמד הרבה זמן. אני לא מבין עד היום למה," הוא אומר, "חזרתי לאכול, והרבה. עליתי שניים-שלושה קילו, שהפכו לחמישה-שישה, ואז הכל עלה. התחלתי להסתגר, נעשיתי מופנם, נורא התביישתי וכעסתי על עצמי שהגשמתי חלום ונתתי לזה להיעלם לי."
כאב קשה מנשוא
את שנות נעוריו הוא בקושי זוכר. הדחקה, יאמרו ודאי הפסיכולוגים. הכאב היה כנראה קשה מנשוא, הימים עברו עליו בין ארבעה קירות, עם ערימות של מזון ומשחקי מחשב. ליותר מזה לא היה מסוגל באותן שנים. כשכולם התגייסו, נכונה לוויסהאוט עוד מכה כואבת. צה"ל סירב לגייסו, בגלל המשקל, ואחרי השתדלויות רבות הוא התנדב לשירות.
המדים הכי גדולים בבקו"ם לא עלו עליו, ובמתפרה תפרו עבורו מדים מיוחדים, שהיו בשלב הזה גדולים למידותיו. כששאל למה, אמרו לו שעד סוף השירות הם כבר יתאימו. וכך, למרבה הצער, היה.
ויסהאוט התגייס במשקל 150 קילו בערך, ושוחרר כעבור שנתיים כשמשקלו 183 קילוגרמים. כשאמרו לו בסביבה "קח את עצמך בידיים," התעלם. הוא נמנע מאירועים חברתיים ומשפחתיים, יצא לסידורים רק כשמצא חניה צמודה במיוחד למקום אליו אמור היה להיכנס, וכשרצה לקנות בגדים היה שולח את אביו לסיבוב מקדים כדי לחסוך מעצמו פדיחות. המשקל הגיע ל253- קילו, מידת המכנסיים הייתה ") 84עם גומי(" ובחולצות אפשר היה לספור לפחות שישה אקסטרה-לארג'.
הכדורים והדיאטות שניסה באותן שנים לא הועילו, התסכול תפח כמו ממדי הגוף, ואליו נוסף דכדוך כנוע. ויסהאוט ויתר על לימודים גבוהים, על חיי חברה, על אהבה. הוא היה מת-חי אולטימטיבי.
"הזהירו אותי: אתה תמות"
גם כשהחליט להשקיע את עצמו בעבודה וקנה לעצמו מכבסה, בגיל ,22 המצב לא השתפר. "הייתי קם בחמש בבוקר," הוא מספר, "מגיע לעבודה בשש וחוזר הביתה בשבע בערב, גמור. כמויות האוכל היו אז מטורפות. הבוקר היה מתחיל בחצי באגט עם שקשוקה, אחר-כך שתי מנות פלאפל, בצהריים שתיים-שלוש פיתות עם חומוס, אחר-כך חבילות וופלים או עוגה שלמה, ובערב, בבית, הייתי יורד על שניצלים וצ'יפס, מקנח בחטיפים ונרדם הרוס מעייפות.
"הזעתי כל הזמן, הרגליים היו נרדמות לי והיו עליהן סימנים כחולים. בסופי שבוע הייתי רק אוכל וישן."
בגיל 26 קיבל "פטיש בראש," כהגדרתו. מכר המשפחה, קרדיולוג, פגש בו במקרה ואמר לו שבמצבו, הוא עתיד להפוך לפציינט קבוע שלו או פשוט לא להיות. למות.
ויסהאוט: "הבנתי שאני מכניס את עצמי לחיי סבל, שאני חי בבועה, בהתפשרות מתמדת. וידעתי שכוח הרצון שלי חזק מאוד. לקחתי נייר והגדרתי לעצמי יעד, ללא הגבלת זמן - כתבתי שאני רוצה להיות אדם רגיל ודמיינתי בראש איך אני הולך להיראות. לא התייחסתי לכמה זמן זה ייקח - העיקר שלא אגיע לגיל 35 בלי שעשיתי דברים, בלי שנהניתי, כשאני אומנם צעיר אבל בעצם חי כמו זקן חולה. לא טיילתי, לא ראיתי עולם, לא רקדתי במסיבות כמו שחלמתי".
הוא בירר מה משקלו, כשהתגנב לשוק ונשקל על מאזני הסחורות. בעקבות ההלם חזר לדף היעדים וכתב לעצמו מה הרוויח מהשומן (כלום) ומה הפסיד (המון.( ויסהאוט הרכיב לעצמו תפריט הרזיה ")בלי לרעוב," הוא מדגיש,( שכלל דגני בוקר וחלב בבוקר, תפוח לארוחת עשר, ירקות מבושלים, סלט גדול וחזה עוף לצהריים, 2 פרוסות לחם קל עם ריבה דיאט כנשנוש אחר-צהריים, וארוחת ערב שכללה סלט גדול, טונה, גבינה ושתי פרוסות לחם קל.
לא התייאש גם ברגעי הנפילה
במקביל, התחיל לצעוד בלילות. ויסהאוט: "הייתי חוזר בשבע מהעבודה, עושה מקלחת קרה, מחכה שיחשיך ואז, בחצות, נוסע לסמטאות הכי ריקות בחיפה, כדי שלא יראו אותי, וצועד. בהתחלה 50 מטר, אחר-כך מאה מטר וכו.' אחרי ההליכה הייתי חוזר הביתה, מתקלח, שומע מוזיקה ומדמיין איך אני איראה עוד מעט. אחרי חודשיים - ירדתי 40 קילו. ידעתי שהדרך עוד ארוכה, אבל כבר היה לי ברור שאני אעשה אותה ואגיע ליעד, ייקח כמה שייקח."
הוא לא נעלב כשאנשים שאלו אם הסתפר כשהפחית 60 קילו, הוא חייך בגאווה כשבעלי העסקים בסביבתו תהו למה הפסיק לבוא לאכול אצלם במסעדות. הוא הקפיד על רישום יומן אכילה מסודר ומפורט ולא התייאש גם ברגעי הנפילה. היו גם כאלה, באופן בלתי-נמנע. רגעים בהם מצא את עצמו מגיע לבית הוריו וטורף פתאום עשרות ופלים, למשל.
ויסהאוט: "בכל נפילה חייכתי לעצמי ואמרתי, 'לא נורא, אני אלמד מזה מה הפיל אותי, ובפעם הבאה זה לא יקרה.' נשארו לי, עד היום אגב, רק חלומות שבהם אני מתחרע על כמה מנות שווארמה, למשל, ומתעורר מבוהל ונזכר שמה פתאום."
כשהמאזניים הראו מאה קילוגרמים פחות, שכנע אותו אחיו להצטרף אליו לאימונים במכון כושר. הוא התגבר על החשש הטבעי מפני המבטים המזלזלים, והתחיל להתאמן עם מאמן אישי. שלוש שעות ביום של אירובי ומשקולות. אז גם הבין שהתהליך לא יושלם ללא עזרת הפלסטיקה.
מאמנו הכין אותו לכך שמעודפי העור שנותרו, לא ייפטר גם עם האימונים הכי אינטנסיביים שיעשה. ואכן, כששקל כבר 140 ק"ג פחות, עבר מתיחת עור באזור הבטן והחזה והפך, סופית, לאדם רזה.
שנה ושמונה חודשים לאחר שפצח בתהליך המאתגר הזה - יכול היה לסמן לעצמו ניצחון אמיתי. איש לא צחק עליו כשנכנס לקניון ורכש לעצמו בגדים. צמודים, יפים, רגילים. ויסהאוט: "לקחתי קואצ'ר שעזר לי מבחינה רגשית בשלב הזה, כי הייתי אדם שמן בגוף רזה. ואז, במקום להיכנס מכווץ ובמבט מושפל למסיבות, התחלתי להבין שאני מוערך, שאני אטרקטיבי, פתאום בחורות היו מעבירות לי פתקים עם מספרי טלפונים. זה היה הזוי.
"התחלתי ללכת עם חברים לים, לקנות בגדים בטירוף, נהייתי הכוסית של הח'ברה בקטע הזה. התחלתי גם לרקוד סלסה, כמו ששנים חלמתי, לטוס לחו"ל, להיות עם נשים. הייתי כמו ילד בחנות שוקולד, מוקסם מהשפע ומרגיש שמגיע לי לטעום מהכל, שהנה בא הפיצוי על השנים השמנות, הרעות שלי. הקדשתי כמה שנים להשלמת חסכים, וכששבעתי הבנתי שאני רוצה לעזור לאנשים."
הבחור המופנם, זה שפעם לא האמין שיבוא יום והוא יעמוד מול קהל וישכנע אנשים שכדאי להם לרזות, פתח בחיפה, עיר מגוריו, קליניקה לתמיכה בהרזיה, תחת השם "המסע של ניר." שם, בעזרת דיאטניות, מאמני כושר וקואצ'רים מקצועיים, הוא מנסה לסייע לאחרים להצליח במקום שהיה המקום הכואב שלו - עודף המשקל.
שש שנים מהיום בו קיבל את חייו בחזרה, ניר ויסהאוט אוכל בריא ומאוזן, מתאמן חמש פעמים בשבוע במכון כושר, מרשה לעצמו לחטוא מדי-פעם, מתרגל זוגיות ומרשה לעצמו לחלום קדימה. "אם אני עשיתי את זה, כולם יכולים," חותם ויסהאוט.
לפנייה לכתב/ת 
