האם הרב יקום באמת קיים?
ייתכן שהוכחה לקיומם של יקומים מקבילים השונים באופן קיצוני מן היקום שלנו עדיין מצויה מעבר לגבולות המדע
בעשר השנים האחרונות, משכה טענה יוצאת דופן את תשומת לבם של הקוסמולוגים: היקום המתפשט שאנו רואים סביבנו אינו היקום היחיד, אלא יש מיליארדי יקומים אחרים נוספים. אין יקום אחד אלא "רב-יקום". במאמרים בסיינטיפיק אמריקן ובספרים, כמו ספרו האחרון של בריאן גרין, "המציאות הנסתרת", מדענים מובילים מדברים על מהפכה סופר-קופרניקאית. בראייתם, לא רק שכוכב הלכת שלנו הוא אחד מיני רבים, אלא גם היקום שלנו כולו הוא חסר משמעות בראייה קוסמית כוללת. הוא רק אחד מיני אין-ספור יקומים, כל אחד עסוק בשלו.
עוד מסיינטיפיק אמריקן בערוץ המדע של ynet:
למונח "רב-יקום" יש כמה מובנים. האסטרונומים מסוגלים לערוך תצפיות למרחק של כ-42 מיליארד שנות אור - האופק החזותי הקוסמי שלנו. אין לנו כל סיבה להניח שהיקום נגמר שם. מעבר לאופק יכולים להיות אזורים רבים, אולי אפילו אין סוף אזורים, דומים לזה שאנו רואים. בכל אחד יש התפלגות התחלתית שונה של חומר, אך אותם חוקי פיזיקה פועלים בכולם. כמעט כל הקוסמולוגים היום (ובכללם אני) מקבלים את קיומו של סוג כזה של רב-יקום, הקרוי בפי הקוסמולוג מקס טֶגְמַרק "רמה 1". אבל כמה קוסמולוגים מרחיקים לכת מזה. הם מציעים סוגים שונים לגמרי של יקומים, שיש בהם פיזיקה שונה, היסטוריות שונות, אולי מספר שונה של ממדים מרחביים. רובם יהיו חסרי חיים, אך בכמה מהם החיים דווקא ישגשגו. אלכסנדר וילֵנְקין הוא תומך נלהב של רב-יקום כזה, מ"רמה 2". הוא מתאר תמונה דרמתית של אין-סוף יקומים, שבהם מספר אין-סופי של גלקסיות, של כוכבי לכת ושל אנשים הנושאים את שמכם וקוראים את המאמר הזה.
רעיונות דומים הועלו כבר בימי קדם בתרבויות רבות. המרכיב החדש הוא הטענה שהרב-יקום הוא תורה מדעית, על כל המשתמע מכך לגבי הקפדנות והדקדקנות המתמטית ויכולת הבחינה הניסיונית. אני ספקן לגבי טענה זו. איני מאמין כי קיומם של אותם יקומים אחרים אכן הוכח או שהוא אי פעם יוכח. התומכים ברעיון הרב-יקום לא זו בלבד שהם מרחיבים במידה ניכרת את תפיסת המציאות הפיזיקלית שלנו, אלא אף מגדירים מחדש למעשה את משמעות המושג "מדע".
מעבר לאופק
המצדדים בַּמושג רב-יקום, במובן הרחב שלו, מספקים הצעות שונות שמסבירות כיצד נוצר ריבוי כזה של יקומים והיכן הם מצויים. לפי מודל האינפלציה הכאוטית של אלאן ה' גוּת', אנדריי לינדֶה ואחרים, אותם יקומים עשויים להיות באזורים בחלל שמרוחקים מאוד מזה שלנו. ייתכן שהם קיימים בעידנים שונים בזמן, כפי שהוצע במודל היקום המחזורי של פול ג'יי שטיינהרט וניל טוּרוֹק. ייתכן שהם קיימים באותו מרחב שלנו, אך בענף שונה של פונקצית הגל הקוונטית, כפי שהציע דיוויד דויטש. ייתכן גם שאין להם מיקום, ושהם מנותקים לגמרי מן המרחב-זמן שלנו כפי שהציעו טגמרק ודניס שיאמה.
מתוך שלל האפשרויות האלה, המקובלת ביותר היא זו של האינפלציה הכאוטית, ולכן אני אתרכז בה. עם זאת, רוב ההערות שלי תופסות גם לגבי כל ההצעות האחרות. הרעיון הוא שהחלל הוא מרחב שמתפשט לנצח, שאפקטים קוונטיים יוצרים בתוכו יקומים חדשים כל הזמן, כמו ילד שמפריח בועות סבון. מושג האינפלציה נטבע כבר בשנות ה-80 של המאה ה-20, והפיזיקאים שכללו אותו מאז, תוך התבססות על תורת המיתרים: התורה המקיפה ביותר שעומדת לרשותם לתיאור הטבע. תורת המיתרים מאפשרת לבועות להיראות שונות מאוד זו מזו. למעשה כל בועה מתחילה את חייה לא רק בהתפלגות אקראית של חומר, אלא גם בסוגים אקראיים של חומר. היקום שלנו מכיל חלקיקים כמו אלקטרונים וקוורקים הפועלים זה על זה באמצעות כוחות כמו למשל הכוח האלקטרומגנטי. ביקומים אחרים ייתכן שיש חלקיקים וכוחות שונים מאוד, כלומר, חוקים שונים באופן מקומי של הפיזיקה. לסך כל החוקים המקומיים המותרים קוראים בשם "הנוף" של תורת המיתרים (the landscape). בכמה גרסאות של תורת המיתרים, הנוף הוא עצום, מה שמבטיח מגוון רחב מאוד של יקומים.
פיזיקאים רבים המדברים על הרב-יקום, בעיקר המצדדים בתורת המיתרים, אינם חושבים יותר מדי על יקומים מקבילים כשהם לעצמם. בעיניהם ההתנגדויות למושג הרב-יקום אינן חשובות. נכונוּת התיאוריות שלהם נמדדת על פי העקביות הפנימית שלהן ובעתיד, יש לקוות, גם בניסיונות מעבדה. הם משתמשים ברב-יקום כהנחת עבודה, בלי לעסוק בשאלה שמעסיקה את הקוסמולוגים: איך הוא נוצר?
לקוסמולוג הבעיה הבסיסית בכל הצעות הרב-יקום היא קיומו של אופק קוסמי חזותי. האופק הוא הגבול שעד אליו אנו מסוגלים לראות, מאחר שאותות הנעים אלינו במהירות האור (שהיא סופית), לא היו מספיקים להגיע אלינו מאזורים רחוקים יותר גם אם יצאו משם עוד כשהיקום נוצר. כל היקומים המקבילים מצויים מעבר לאופק ולכן איננו מסוגלים לראותם, ולעולם לא נהיה מסוגלים, בלי קשר להתפתחויות טכנולוגיות. למעשה הם רחוקים מכדי שתהיה להם השפעה כלשהי על היקום שלנו. מסיבה זו אף לא אחת מן הטענות של התומכים ברעיון הרב-יקום אינה ניתנת לאימות באופן ישיר.
תומכי הרעיון טוענים, שאנו יכולים לומר באופן כללי מה קורה במרחק הגדול פי 1,000 מן האופק הקוסמי שלנו, פי 10 בחזקת 100, פי 10 בחזקת מיליון או פי אינסוף - הכול מתוך נתונים הנמדדים בתוך האופק שלנו. זוהי אֶקְסְטְרַפּוֹלַציה יוצאת דופן. ייתכן שהיקום מתכנס ונסגר בקנה מידה גדול מאוד, ואין שם שום אינסוף. ייתכן שכל החומר ביקום נגמר במקום כלשהו ומעבר לכך יש חלל ריק. ייתכן שהמרחב והזמן נגמרים בסינגולריות שתוחמת את היקום. פשוט אין לנו שום דרך לדעת מה קורה במציאות, מאחר שאין לנו, ולעולם לא יהיה לנו, מידע לגבי אותם אזורים.
שבעה טיעונים מוטלים בספק
רוב התומכים ברעיון הרב-יקום הם מדענים זהירים, המודעים לבעיה הזאת, אך עדיין מאמינים שאנו יכולים לעשות ניחושים מושכלים לגבי מה שקורה ביקומים האחרים. את הטיעונים שלהם אפשר לסווג ל-7 קבוצות, שכל אחת מהן מובילה לבעיה.
המרחב הוא אין-סופי. אין כמעט מחלוקת על כך שהמרחב משתרע מעבר לאופק הקוסמי שלנו ושיש אזורים רבים של המרחב המצויים שם, ואיננו מסוגלים לראותם. אם רב-יקום מוגבל כזה קיים, אנו יכולים לעשות אקסטרפולציה של מה שאנו רואים אל אותם אזורים שמחוץ לאופק, ברמת אי-ודאות שהולכת וגדלה ככל שהאזורים רחוקים יותר. כך אפשר לחשוב על שוֹנוּת שהולכת וגדלה, ואולי גם על פיזיקה אלטרנטיבית באזורים שאנו לא מסוגלים לראות. הבעיה עם סוג כזה של אקסטרפולציה מן הידוע אל הבלתי ידוע, היא שאיש אינו יכול להוכיח שאתה טועה. איך יכולים מדענים להחליט האם התיאור שלהם של אזור במרחב-זמן שמחוץ לאופק הוא אקסטרפולציה סבירה או בלתי סבירה של מה שאנו רואים? האם ליקומים אחרים יכולים להיות רק התפלגויות חומר ראשוניות שונות, או אולי הם גם יכולים להיבדל בקבועי הפיזיקה היסודיים, כמו למשל בעוצמת הכוח הגרעיני? כל תשובה יכולה להיות נכונה, כתלות בהנחות.
הפיזיקה הידועה חוזה קיומם של אזורים אחרים. תורות מאוחדות שונות חוזות קיומם של ישויות שונות, כמו שדות סקלריים - קרובי משפחה משוערים של שדות אחרים הממלאים את המרחב, כמו השדה המגנטי. שדות כאלה אמורים לגרום לאינפלציה קוסמית ולהמשיך ליצור יקומים לנצח. לתורות המאוחדות בסיס תיאורטי מוצק, אך טבעם של אותם שדות משוערים אינו ידוע, וקיומם טרם הוכח בניסוי, לא כל שכן תכונותיהם. בפרט, פיזיקאים לא הראו בדרך משכנעת שהדינמיקה של אותם שדות תגרום לכך שבבועות יקום שונות יפעלו חוקים שונים של פיזיקה.
תורת אינסוף היקומים עומדת במבחן תצפיתי חשוב. קרינת הרקע הקוסמית חושפת איך נראה היקום בסוף עידן ההתפשטות החמה שלו. תבניות בקרינה הזאת מעידות על כך שהיקום שלנו אכן עבר תקופה של אינפלציה. אך לא כל סוגי האינפלציה ממשיכים לנצח ויוצרים אין-סוף יקומי בועה. התצפיות אינן מבדילות בין סוגים שונים של אינפלציה. יש קוסמולוגים, כמו שטיינהרט, הטוענים שאינפלציה נצחית הייתה מובילה לתבניות שונות בקרינה מאלו שאנו רואים. לינדה ואחרים חולקים על כך. מי צודק? הכול תלוי במה בוחרים להניח לגבי הפיזיקה של השדה האינפלציוני.
הקבועים היסודיים מתאימים בדיוק לקיום חיים. היקום שלנו מתאפיין בתכונה מופלאה: לקבועים הפיזיקליים שבו יש ערכים המתאימים בדיוק לקיומם של מבנים מורכבים, ובכלל זה של דברים חיים. סטיבן וינברג, מרטין ריס, לאונרד ססקינד ואחרים טוענים שרב-יקום אקזוטי מסביר את צירוף המקרים לכאורה: אם כל הערכים האפשריים מתקיימים במספר רב דיו של יקומים, ודאי יימצאו ביניהם גם כאלה שמתאימים לקיום חיים. בהיגיון זה נעשה שימוש גם כדי להסביר את צפיפות האנרגיה האפלה שמאיצה את התפשטות היקום היום. אני מסכים שהרב-יקום הוא הסבר קביל של ערך הצפיפות הזאת. אפשר אפילו לטעון שזה ההסבר המדעי היחיד שיש לנו היום. אך אין שום אפשרות לבחון אותו בתצפיות. זאת ועוד, רוב הניתוחים של הנושא מניחים שהמשוואות הבסיסיות של הפיזיקה זהות בכל מקום, ורק הקבועים משתנים, אבל אם מקבלים את רעיון הרב-יקום, אין זה בהכרח המצב.
הקבועים היסודיים מתאימים לתחזיות תורת הרב-יקום. הטיעון הזה מעדן את הטיעון הקודם, ולפיו היקום מתאים לחיים, בדיוק כפי שיש לצפות שיהיה. המצדדים בטיעון העריכו את ההסתברויות לערכים שונים של צפיפות האנרגיה האפלה. ככל שהערך גבוה יותר, הוא סביר יותר, אך כן גם היקום שייווצר הוא עוין יותר לקיום חיים. הערך שאנו מודדים צריך להיות בדיוק גבוה דיו, אך לא גבוה מדי, ואכן נראה שזה המצב. הטיעון נכשל משום שאפשר להפעיל שיקולי הסתברות רק אם הרב-יקום קיים. אבל אם הוא אינו קיים, אי אפשר להפעיל עליו שיקולים כאלה. הטיעון מניח את התוצאה הרצויה מראש ולכן הוא פשוט אינו קביל אם קיים רק יקום פיזיקלי אחד. ההסתברות היא מבחן לעקביות הפנימית של הצעת הרב-יקום, אך אינה הוכחה לקיומו.
תורת המיתרים חוזה מגוון של יקומים. תורת המיתרים הפכה מתורה שמסבירה הכול לתורה שבה כמעט כל דבר אפשרי. כפי שהיא היום, התורה חוזה שתכונות חיוניות רבות של היקום שלנו הן מקריות בלבד. אם היקום הוא אכן יחיד, נראה שקשה להסביר את אותן תכונות. איך נוכל להבין, למשל, את העובדה שלפיזיקה יש בדיוק אותם מאפיינים שמאפשרים לחיים להתקיים? אם היקום שלנו הוא, לעומת זאת, אחד מני רבים, תכונות כאלה דווקא הן הגיוניות לגמרי, אין סיבה מיוחדת לקיומן, הן פשוט אלו שהתקיימו באזור שלנו בחלל. אילו היינו חיים באזור אחר, היינו מגלים תכונות אחרות, אילו בכלל היינו יכולים לחיות שם (קיום חיים היה בלתי אפשרי ברוב האזורים). אך תורת המיתרים אינה תורה שעמדה במבחן הניסיון. היא אפילו אינה תורה שלמה. אילו הייתה לנו הוכחה שתורת המיתרים נכונה, התחזיות התיאורטיות שלה היו יכולות לשמש טיעון קביל ומבוסס ניסיונית, לקיומו של רב-יקום. אין לנו היום הוכחה כזאת.
כל מה שיכול לקרות - קורה. יש פיזיקאים ופילוסופים, שבבואם להסביר מדוע הטבע מציית לחוקים מסוימים ולא לאחרים, משערים שהטבע מעולם לא עשה בחירה כזאת: כל החוקים שאפשר לדמיין חלים היכן שהוא. הרעיון מושפע במידה מסוימת מתורת הקוונטים, שכפי שאמר עליה מאריי גל-מן, טוענת כי כל דבר שאינו אסור חייב להתקיים. חלקיק נע בכל המסלולים האפשריים, ומה שאנו רואים הוא הממוצע המשוקלל של כל אותן אפשרויות. ייתכן שהדבר נכון ליקום כולו, ולכן הרב-יקום קיים. הבעיה היא שלאסטרונומים אין הסיכוי הקלוש ביותר למדוד את ריבוי האפשרויות הזה. למעשה, איננו יכולים אפילו לדעת מהן אותן אפשרויות. יש משמעות להשערה המוצעת רק אל מול עיקרון מארגן שאינו ניתן להוכחה הקובע מה מותר ומה לא, למשל, שכל מבנה מתמטי בהכרח תופס באזור פיזיקלי כלשהו (הצעתו של טגמרק). ואולם, אין לנו מושג אילו דברים עיקרון כזה מחייב, חוץ מן העובדה שהוא חייב לכלול את העולם שאנו רואים סביבנו. ואין לנו כל דרך לוודא את קיומו או טבעו של עיקרון מארגן כזה. במובנים מסוימים זהו רעיון מושך, אך השימוש המוצע בו למציאות הוא בגדר השערה בלבד.
מחסור בראיות
על אף שהטיעונים התיאורטיים לוקים בחסר, קוסמולוגים הציעו גם מבחנים ניסיוניים שונים ליקומים מקבילים. קרינת הרקע הקוסמית עשויה לטמון בחובה עקבות של יקומי בועה אחרים, אם למשל היקום שלנו התנגש בעבר עם בועה אחרת, כפי שצופה תרחיש האינפלציה. קרינת הרקע גם יכולה להכיל שרידים של יקומים שהיו קיימים לפני המפץ הגדול במחזור אינסופי של יקומים. בדרכים כאלה באמת אפשר למצוא הוכחות אמיתיות ליקומים אחרים. יש קוסמולוגים שאפילו טענו שראו שרידי יקומים כאלה. ואולם, הטענות האלה מעוררות מחלוקת קשה, והרבה מן האפשרויות ההיפותטיות של יקומים מרובים לא יובילו לראיות תצפיתיות. לכן בתצפיות כאלה אפשר לבחון רק סוגים מסוימים של מודלים ליקומים מרובים.
מבחן ניסיוני נוסף הוא לחפש שינויים באחד או יותר מן הקבועים היסודיים, מה שיחזק את ההנחה שחוקי הפיזיקה אינם כה בלתי ניתנים לשינוי ככלות הכול. יש אסטרונומים שטוענים שמצאו שינויים כאלה. אך רובם חושבים שהראיות האלה מפוקפקות.
מבחן שלישי הוא מדידת צורתו של היקום הנראה: האם הוא כדורי (בעל עקמומיות חיובית), היפֶּרבּוֹלי (בעל עקמומיות שלילית) או "שטוח" (חסר עקמומיות)? בתרחישי רב-יקום בדרך כלל היקום אינו כדורי, כי כדור נסגר על עצמו, ויש לו נפח סופי. לרוע המזל, המבחן הזה אינו נקי. ליקום שמעבר לאופק שלנו יכולה להיות צורה שונה מצורת החלק הנראה. יותר מזה, לא כל תורות הרב-יקום פוסלות גאומטריה כדורית.
מבחן טוב יותר הוא הטופולוגיה של היקום: האם הוא נראה כמו חישוק או בייגלה? אם כן, יהיה לו גודל סופי, מה שוודאי יפריך את רוב גרסאות האינפלציה ובפרט את תרחישי היקומים הרבים המבוססים על אינפלציה כאוטית. צורה כזאת תגרום לתבניות מחזוריות בשמים, כמו למשל מעגלי ענק בקרינת הרקע הקוסמית. תצפיתנים חיפשו תבניות כאלה ולא הצליחו למצוא. אך אי אפשר לראות בכישלון הזה נקודה לזכות הרב-יקום.
לבסוף, פיזיקאים יכולים לצפות להוכיח או להפריך כמה מן התורות החוזות רב-יקום. הם עשויים למצוא הוכחות תצפיתיות נגד גרסאות כאוטיות של האינפלציה או לגלות אי-עקביות מתמטית או ניסיונית שתאלץ אותם לנטוש את הנוף של תורת המיתרים. תרחיש כזה יחליש מאוד את המוטיבציה לתמוך ברעיון הרב-יקום, גם אם לא יפסול את הרעיון לגמרי.
מרחב תמרון גדול מדי
כללו של דבר, הטיעונים לטובת הרב-יקום אינם חותכים. הסיבה העיקרית היא הגמישות הקיצונית של ההצעה: היא יותר רעיון מאשר תורה מוגדרת היטב. רוב ההצעות הן עבודת טלאים של רעיונות שונים, ואינן קוהרנטיות כשהן לעצמן. המנגנון הבסיסי לאינפלציה נצחית אינו גורם לפיזיקה להיות שונה בכל אזור של הרב-יקום. כדי שהדבר יקרה, הוא צריך להיות מצומד לתורה ספקולטיבית אחרת. על אף שאפשר לחבר בין השתיים, אין החיבור מחויב המציאות.
הצעד המרכזי בהצדקת הרב-יקום הוא אקסטרפולציה מן הידוע אל הבלתי ידוע, מן הניתן לבחינה אל הבלתי ניתן לבחינה. כשעושים אקסטרפולציה לדברים שונים, מקבלים תוצאות שונות. מאחר שתורות רב-יקום יכולות להסביר כמעט כל דבר, אפשר להסביר כל תצפית על ידי גרסה כלשהי של רב-יקום. "ההוכחות" השונות למעשה מובילות אותנו לכך שעלינו לקבל הסבר תיאורטי ולא להתעקש על בחינה ניסיונית של הרעיון. אך עמידה במבחן ניסיוני הייתה עד היום הדרישה המרכזית במדע. אם נהיה ותרנים יותר בדרישה לנתונים מוצקים, נמצא שנוותר גם על הסיבה המרכזית להצלחתו של המדע במאות השנים האחרונות.
יש אמנם אמת בכך שלהסבר אחד משביע רצון באשר לקשת שלמה של תופעות יש משקל גדול יותר משיש לערב רב של טיעונים נפרדים לאותה תופעה. אם ההסבר האחד מניח את קיומם של דברים בלתי ניתנים לצפייה, כמו יקומים מקבילים, אנו עשויים להרגיש מחויבים לקבל את קיומם. אך יש כאן סוגיה מרכזית: כמה דברים בלתי ניתנים לצפייה דורש אותו הסבר? האם אנו מניחים יותר או פחות דברים מאשר מספר התופעות שאנו מנסים להסביר? במקרה של הרב-יקום אנו מניחים קיומם של מספר עצום, אולי אפילו אינסוף, דברים בלתי ניתנים לצפייה כדי להסביר רק את היקום האחד שלנו. קשה מאוד ליישב הנחה כזאת עם העיקרון של הפילוסוף האנגלי ויליאם מאוקאם מן המאה ה-14: "אין להניח יותר דברים ממה שצריך."
התומכים ברעיון הרב-יקום נותנים טיעון נוסף: אין שום חלופה טובה לרעיון. גם אם מדענים יראו בריבוי היקומים המקבילים רעיון סר-טעם, אם זה ההסבר הטוב ביותר שיש בנמצא, ניאלץ לקבל אותו. מצד אחר, אם נוותר על הרעיון, נצטרך חלופה קבילה. החיפוש אחר רעיונות חלופיים תלוי בסוג ההסברים שאנו מוכנים לקבל. פיזיקאים תמיד קיוו שחוקי הטבע יהיו בלתי נמנעים, כלומר שהדברים הם כמות שהם, כי אין שום דרך אחרת שבה היו יכולים להיות. אך אנו לא הצלחנו להראות שזה המצב. יש גם אפשרויות אחרות. היקום יכול להיות פשוט מקרי. או במובן כלשהו, הדברים נועדו להיות כמות שהם, כלומר יש כוונה או מטרה כלשהי העומדת בבסיס הקיום. המדע אינו יכול לקבוע בשאלה הזאת, מאחר שאלו סוגיות מטאפיזיות.
המדענים הציעו את רעיון הרב-יקום כדרך לפתור שאלות עמוקות לגבי מהות הקיום, אך ההצעה מותירה את השאלות הבסיסיות ללא מענה. כל אותן שאלות שעולות בעניין היקום, עולות שוב בעניין הרב-יקום. אם הרב-יקום קיים, האם הוא נוצר מתוך כורח, מתוך מקריות או מתוך כוונה? זוהי שאלה מטאפיזית ששום תורה פיזיקלית לא תוכל לענות עליה - לא לגבי היקום ולא לגבי הרב-יקום.
כדי להתקדם, אנו צריכים לשמר את העיקרון שבחינה ניסיונית היא לבו של המדע. אנו צריכים סוג כלשהו של קשר סיבתי בין הדברים שאנו מציעים - שאם לא כן איפה הגבול? הקשר יכול להיות גם קצת עקיף. אם משהו הוא בלתי נצפה אך קיומו מחויב כדי להסביר את המאפיינים של דברים אחרים שקיומם הוכח, אפשר לראות בכך הוכחה לקיומו. אך אז חובת ההוכחה הכרחית לטיעון. האתגר שאני מציב לתומכי הרב-יקום הוא: האם אתם יכולים להוכיח שהיקומים המקבילים הבלתי נצפים הם אכן הכרחיים כדי להסביר את העולם שאנו
רואים? והאם הקשר הוא הכרחי ובלתי נמנע?
ספקן ככל שאני, לדעתי שקילת רעיון הרב-יקום היא הזדמנות מצוינת לבחון את טבעו של המדע ואת המהות הבסיסית של הקיום: למה אנחנו כאן? היא מובילה לתובנות חדשות ומעניינות ולכן היא תכנית מחקר מועילה. בחינת הרעיון דורשת מאתנו ראש פתוח, אבל לא פתוח מדי. זוהי מלאכה עדינה. יקומים מקבילים אולי קיימים ואולי לא. השאלה נותרת פתוחה. אנחנו נצטרך לחיות עם העמימות. אין שום פסול בהשערה פילוסופית המבוססת על מדע, כמו רעיון הרב-יקום. אך אנו צריכים להכיר בכך שזה מה שהוא.
על המחבר:
ג'ורג' פ' ר' אליס (Ellis) הוא קוסמולוג ופרופסור אמריטוס למתמטיקה באוניברסיטת קייפ טאון בדרום אפריקה. הוא אחד מן המומחים המובילים בעולם לתורת היחסות הכללית של איינשטיין וכתב יחד עם סטיבן הוקינג את ספר המופת "מבנה המרחב-זמן בקנה מידה גדול" (הוצאת אוניברסיטת קיימברידג' 1975)
