חוה אלברשטיין: "אינטימי זו מילה שאני אוהבת"
"זה לא סיכום, רק אנתולוגיה", אומרת הזמרת חוה אלברשטיין בראיון מיוחד ל-ynet, לכבוד צאת האוסף הכפול "סיפור אינטימי". היצירה עדיין בוערת בה והקהל הולך ומתרחב - אבל מצב הרוח מפויס יותר: "טיפה פחות רצון לנסות לשנות את העולם"
בשנים האחרונות אלברשטיין לא מפסיקה לעבוד. אחרי כמה שנים אינטנסיביות שכללו אלבומים חדשים, אלבומי ילדים ואינספור הופעות, בגיל 64, אלברשטיין היא אחת האמנים הפרודוקטיביים ביותר שיש לנו להציע.
יותר משנתיים חלפו מאז איבדה את בעלה, הבמאי והיוצר נדב לויתן. במהלך השנים הלא פשוטות אלברשטיין לא הרפתה והמשיכה לכתוב ולשיר. ובתוך החיים האלה, האמת השנייה היא שאלברשטיין רגועה וחיה בלי הרבה דרמה, גם כשהיא מוציאה עכשיו אוסף כפול של שירי אהבה עם השם הסמלי "סיפור אינטימי", כשמו של הסרט שביים לויתן בו שיחקה אלברשטיין - ושם נפגשנו לראשונה. היא שלווה, מסתכלת על העתיד, לא מפחדת מהמילה "סיכום".
האזינו לשיר "אני הולכת אליי". מתוך האוסף (מילים: לאה גולדברג. לחן: נחום היימן)
"אולי חשבתי על המילה הזו כשהוצאנו מחדש את כל האלבומים של השנים הראשונות או חלק מהאוספים שלא הייתי כל כך מעורבת בהם. אבל דווקא האוסף הזה הוא לא סיכום, הוא ממש איזה ניסיון לרענן קצת את השירים שבמשך השנים כתבתי שעוסקים בעניין הזה של הזוגיות. יש שם שירים מתקליטים ותיקים מאוד ועד שירים מהאלבום האחרון. אני לא רואה בזה סיכום, אלא מבט מחודש, אנתולוגיה.
"האוסף הזה מתגלגל אצלי כבר הרבה זמן, ברגע שהיה לי את השם ובדרך כלל שם זה מאוד חשוב, ידעתי גם בדיוק מה אני רוצה. אני לא ממש קוראת לזה 'שירי אהבה', לא כל השירים שם על אהבה, יש גם שירי אכזבה וקנאה ושירים של פרידה".
אז מלבד העובדה שזה אוסף של שירים מספרים, יש בשם משהו סמלי לחייך בגלל הסרט בו פגשת את נדב?
"יכול להיות. אתה יודע, אנחנו מובלים. ואומרים שהדרך יותר חכמה מן ההולך בה. בטוח שאפשר למצוא בשם הזה עוד דברים סמויים. או כאילו סמויים, כי בחיים שלנו מה כבר סמוי? הכל חשוף וגלוי. אבל אני מתארת לעצמי שיש כל מיני דברים שהובילו לכך. מצב רוחב מסוים, מפויס יותר, רצון לעסוק בדברים האלה וטיפה פחות לנסות שנות את העולם. נראה לי שאני כבר לא ממש אצליח בגלגול הזה".
פעם חשבת שכן?
"הייתי בטוחה שכן. ואני מאמינה שאנשים צעירים צריכים היום להאמין בכל ליבם שהם יכולים, כי אם הם לא יאמינו, אז אוי לנו ואבוי לנו".
את אומרת שאת פחות מנסה לשנות את העולם, אבל דווקא בשנים האחרונות הוצאת אלבומי ילדים, והרי אין מקום יותר טהור להתחיל בו שינוי מאשר ילדים.
"נגעת בדיוק בנקודה שאני מסתובבת איתה בזמן האחרון. מעין תחושה שבאמת צריך להתחיל מלמטה, לא במובן רוחני, אלא נמוך פיזי, להתחיל מהקטנים. ולפעמים אני אומרת לעצמי: 'אולי מעכשיו תעשי רק דברים לילדים?' אולי הגיע הזמן להתמסר רק לזה. כי באמת מסביב מאיימים עליהם ומפתים אותם כל כך הרבה. זה כמו הסיפור הנפלא של פינוקיו. תמיד אני רואה בעיניי רוחי את השועל והחתול הערמומיים שמנסים לפתות את הילד. היום הייתי רואה את זה בצורה של משחקי וידאו וכרטיסי אשראי ותוכניות טלוויזיה. אני חושבת שזה סוג של שליחות".
האזינו לשיר "כמעט שנתיים". מתוך האוסף (מילים ולחן: חוה אלברשטיין)
השינוי הזה קורה ונוגע גם בתא המשפחתי כולו, לא רק בילדים עצמם.
"נכון, גם ההורים שומעים. וזה מחזיר לאיזשהו מקום 'אינטימי' וזו מילה שאני נורא אוהבת. זה חוזר לקן המשפחתי, כשכולם ביחד מזמזמים איזה שיר ומחייכים יחד. זה הופך חזרה את המשפחה לעניין קצת פרטי ולא לחוג. היום הכל זה חוגים שכאלה, שמלמדים אותנו איך להתנהג ואיך לחייך".
איזה תגובות את מקבלת על אלבומי הילדים?
"יש תגובות שמביאות אותי כמעט לבכי. תגובות ממש נהדרות. אנשים מחייכים אליי ברחוב ומצוטטים שירים ומספרים לי על הילדים ועל התגובות שלהם, אני מקבלת מכתבים נורא יפים ומקסימים גם מילדים".
יש ודאי משהו חזק בתחושה הזו, אחרי עשרות שנים של עשייה, להגיע אל דור שרק נולד עכשיו.
"זה מהמם. מה אני אגיד לך? אני מודה למי שצריך להודות שזכיתי לכך. זה באמת נפלא. יש אנשים שגדלו על השירים הישנים שלי, ואז הם משמיעים לילדים שלהם את אותם השירים, ואז גם המבוגרים מאושרים לחזור לילדות שלהם. אחר כך גם הילדים מגלים להורים את השירים החדשים. יש איזה מעגל כל כך יפה שזכיתי לחוות אותו. מעגל החיים".
גאווה ביצירה קדומה
אחד הרגעים המרגשים באלבום החדש-ישן מתרחש כשקולה של אלברשטיין נשמע ב"עוד יום אחד", שיר שהקליטה בתחילת שנות השמונים ושכחה אותו מאחור. עד השבועות האחרונים, אף אחד לא שמע או ידע על כך - והשיר התפרסם דווקא בביצועה של ירדנה ארזי. המילים הם של לאה גולדברג והלחן של יאיר רוזנבלום. כשהקשיבה לו אחרי כל כך הרבה זמן, תחושות רבות צפו.
האזינו לשיר האבוד, "עוד יום אחד". מתוך האוסף (מילים: לאה גולדברג. לחן: יאיר רוזנבלום)
"בכלל לא זכרתי שהקלטתי אותו", היא מספרת, "היה בזה משהו נורא מוזר. כאילו שאתה מגלה תמונה שלך באלבום מרגע שבחיים לא ראית. או שאתה פוגש את עצמך הולך ברחוב ואתה צעיר בשלושים שנה. היה בזה משהו מאוד סוריאליסטי וגם מאוד מעודד, כי הקשבתי ולא הרגשתי שום מבוכה. יש היום זמרים צעירים שבאלבום השני הם בני עשרים פלוס ואומרים: 'אני כבר לא שם, אני כבר לא במקום הזה', כבר מתכחשים למשהו שהם עשו רק לפני שנה".
כן, "התבגרתי".
"כן, והנה אני שומעת משהו שעשיתי לפני שלושים שנה ואני זקופה, מאושרת וגאה. זה נתן לי תחושה טובה".
בכלל לא נדמה לי שאפשר לתאר אותך כמישהי שמתרפקת על העבר.
"ממש לא. אני לא נוסטלגית במובן של בוכה ומתרפקת. אני מסתכלת על העבר כבית ספר, כדברים שאפשר לקחת מהם. אני בכלל מסתכלת הרבה על החיים ועל המקצוע שלי ויש תמיד קצת אירוניה. וזו האירוניה שמשאירה אותנו צעירים ומחזקת אותנו. לא לקחת את כל הדבר הזה מאוד דרמטי, זה עוזר לי מאוד ומגן עליי. עוזר לי לא להיתקע. אם אתה מתחיל להישען על העבר, אתה קצת נתקע, כי אתה מנסה לשחזר אותו או מתווכח איתו ונלחם בו, אני מניחה וממשיכה הלאה".
בלי דרמה.
"כן, זו מין גישה שבלי כוונה פיתחתי לגבי אלבומים. איכשהו באולפן אני תמיד משתדלת טיפה למתן, אפילו באופן תת הכרתי. אלבום זה משהו שאתה שומע שוב ושוב ואתה לא יכול כל הזמן להיות בשיא, זה קצת בפיק. את זה אני שומרת להופעות, את מצבי הרוח השונים והאנרגיות. באלבום אני תמיד מנסה למצוא מרכז של טיפה יותר איפוק".
ובחיים האמיתיים?
"זה גם כן ככה. יש קצת דרמות, הרי אנחנו אמנים. אנחנו עושים הרבה דרמות מכל דבר. בוכים, צוחקים, מתעצבנים, כועסים, סולחים ומחבקים. אבל עם הגיל גם זה קצת מתמתן. כל העניין הוא לא להירדם על המשמר אלא בכל זאת להמשיך להגיב, לשמוע, לסקרן ולשאול שאלות. זה בעצם הטעם של כל העניין".
ונדמה שאת לא מאוד מתאמצת כדי להשיג את כל זה.
"לא, זה אופי. אופי של אדם קצת חסר מנוחה. אני גם עובדת מהר ורוב הדברים נוצרים אצלי בראש. עוד לפני שאני הולכת לאולפן אני יודעת כבר מה אני רוצה לשמוע. ואז עושים את זה באולפן ובאותו הרגע הראש שלי כבר מתמלא בדברים אחרים. הרבה פעמים אני מנסה להפסיק את הבלגן בראש ולהירגע, אבל זה האופי".
וכשאת מתחילה לשיר ולנגן?
"אנחנו מקליטים מאוד מהר ובאמת - ובמזל שאני עובדת עם האנשים שאני אוהבת, השלישייה הקבועה שלי בשנים האחרונות: ערן ויץ, עובד אפרת ואבי אגבבה. רק במבט אחד יוצא מה שאני רוצה והרבה מעבר לכך. זה קסם, זה מחליק כמו על חמאה".
ומי הם הראשונים שאת משמיעה להם את השירים אחרי שהם גמורים?
"האמת מאז שנדב איננו אני לא כל כך משמיעה. אני משמיעה כמובן לבת שלי, מאירה. וזהו. מאירה היום היא האוזן השלישית שלי".
_wa.jpg "אלברשטיין: \"יש לי מזל שאני עובדת עם אנשים שאני אוהבת\" (צילום: אלי אלגרט)")
יכול להיות שבשנים האחרונות את גם מרגישה בטוחה יותר בעצמך לגבי מה שאת עושה?
"אני לא אדם שהולך ומתייעץ. אני חושבת שיותר מידי יועצים עושה לך נורא בלגן. זה ממש יכול לשתק אותך. לכל אחד יש רעיון וכיוון והארה ואלו דברים מאוד מסוכנים לאמן. כי בסופו של דבר - מה? אנחנו הולכים אחרי ליבנו ואחרי מה שאנחנו רוצים לעשות. אם אתה ממש רוצה לייצר מוצר תעשייתי, אז צריך באמת יועצים. אבל אם אתה רוצה משהו שאתה אוהב ומאמין בו, אז אתה חייב להחליט בעצמך. הרי את מי תאשים אחר כך?".
זה מעניין כי אמנים עם ותק ורפרטואר כמו שלך מחזיקים היום סוכן, מנהל אישי, מפיק מוזיקלי, יועץ מוזיקלי ואיש יחסי ציבור.
"נכון, אבל אני תמיד הלכתי בדרך הזו. וזה לא מיתר ביטחון, אלא סוג של אמונה שאני אחראית למה שאני עושה ואני לוקחת את האחריות לטוב ולרע. פישלתי? אז פישלתי. אני בעצמי אפיק את הלקח ואני אחשוב מי אשם, אני או הקהל. יש תמיד נטייה להאשים את הקהל שמבין או לא מבין אותי, זה מעסיק אותי, זה גם חומר למחשבה לגבי כל מה שאתה עושה, בסופו של דבר, זה לא רק עניין של לייצר משהו וללכת הלאה".
ומה הדבר הבא שאת מתכננת?
"יש כל מיני דברים בראש. אחד הדברים הטובים באוסף זו העובדה שזה קצת מעכב ומרגיע אותי, נותן לי אורך זמן לחשוב על הדבר הבא".
ובאמת אפשר לומר שבשנים האחרונות כל הזמן מגיע הדבר הבא.
"זה נכון, עשיתי חשבון שמאז שהנכד שלי נולד והיום הוא בן 9, כל שנה יצא משהו".
את חושבת שזה בגללו?
"אני לא יודעת, זה מעניין. אני חושבת שגם השנים שלא הופעתי בארץ עשו סוג של שמיטה, מעין ניקיון שכזה. ואז זה חזר, הבערה וההשראה. זה חזר בלהט".
