"חקלאים? יש עדיין אנשים כאלה?"

6 שנים שימש יוסי לפר כקצין בגדוד שמשון, כשהחליט ללמוד לתואר הנדסאי בע"ח כדי להמשיך לוטרינריה, אך המורשת המשפחתית היתה חזקה ממנו והוא חזר למשק. כיום הוא אחראי על רפואת עדר, חליבות והמלטות ועל הבייבי שלו: מרכז מבקרים במשק שהוא מפתח, שיקרא 'מעז ועד היום'.

"יש להן מספר על האוזן ותג על הרגל ואני מכיר אותן מרמת העטין עד הפרצוף. יש בינינו קשר הדוק", הוא מספר על הבונדינג בינו לבין דיירות הדיר.

"זה משק בפיתוח, אז שופכים פה המון כספים. רק עכשיו קנינו מכונה חדשה להוצאת זבל שעלתה מעל ל-100 אלף שקל, אז אני לא יכול להשקיע במשהו אחר. כל הכסף שחסכתי מהצבא יושקע במרכז המבקרים".

חלק מההיסטוריה. יוסי לפר(צילום: עידו ארז)

תנובת המשק: "כרגע אנחנו מוכרים חלב לתנובה, אך מחכים לרגע שנקבל רישיון למחלבה משלנו. אמי מכינה צפתיות בבית, אשתו של אחי למדה להכין גבינות מצוינות".

למה המשכת? "אידיאולוגיה. אנחנו קומץ של חבר'ה שהם בנים ממשיכים. זה לא קל. לפעמים אני קם ב-3:00  עם דמעות או מקלל ואין לי מושג מתי אחזור לישון, אבל אני אוזר כוח להמשיך, כי אני מאמין בזה מאוד. זה עצוב לראות בנים שהולכים להיי טק והאבא נאלץ למכור את כל בעלי-החיים".

הכי אוהב בעבודה: את ההמלטות, כי זה סימן שהעסק גדל, שיש לו המשכיות שיש לו עבר ויש לו עתיד. אני אוהב לראות איך אנשים מגיבים לכך שיש בנים ממשיכים, לדעת שזה שלך, שאתה ממשיך פה משהו שיש לו היסטוריה עמוקה וחזקה עם שורשים".

"לכל העיזים קוראים ברכה"

איך מגדלים עיזים? "אנחנו מגדלים זאנן ואלפיני, שני סוגים צרפתיים של עיזים לחלב. בגיל שנה, העז נכנסת להריון בגיל שנה ו-5 חודשים ממליטה ומתחילה לתת חלב. עכשיו זאת עונת ההמלטות - 15-14 גדיים נולדים ביום. את הזכרים אנחנו מוכרים אחרי שסיימו עם החלב ועברו לתערובת. הנקבות נשארות. כל העסק ממוחשב, לכל עיזה יש תג על הרגל שמשמש כתעודת זהות. אנחנו יודעים כמה חלב היא נותנת, הכל".  

15-14 גדיים ביום. יוסי לפר(צילום: עידו ארז)

מרעה? "לא. הן חיות בדיר. בעבר יצאנו איתן למרעה, אך כיום אין שדות הכל גידולים או שכונות חדשות אין לאן לצאת, משתדלים להביא ירק כמה שיותר טבעי הביתה".

הפרידה מהן קשה: "הן יוצאות מפה בצורה הכי טובה אחרי שעבדו איתנו 6 שנים, חלקן לשחיטה, חלקן לפינות חי. אבא שלי אומר שאם היה מקשיב לי כילד, היו לו פה רבי קומות של עזים. ביום המכירה הייתי מחביא עיזים שלא ייקחו אותן. הן נותנות לך חלב בכמויות אדירות, כך שאתה מרגיש גאווה, אחריות וקירבה. ביום שהיא צריכה ללכת לשחיטה והיא תלך בסוף, חשוב לי שהיא תעזוב כמו שצריך, אף אחד לא זורק אותה על המשאית ומתנהג אליה לא יפה".

יש עז אחת מיוחדת: "יש פה אחת, כמו כלב, שהולכת אחרי לכל מקום, היא מדהימה. אני מאמין שהיא תישאר פה עד שתמות".

יש להן שמות? "לכולן פה קוראים ברכה".

"

חשוב לי שהן יעזבו כו שצריך. יוסי לפר(צילום: עידו ארז)

מה אנשים אומרים כשהם שומעים שאתה חקלאי? "אנשים הכי מפרגנים וגאים, התגובות מדהימות. זו הסיבה שאני הולך על תיירות. הכי חשוב לי שהחברה שלי תקבל את זה. היום למשל, אני צריך ללכת ליום ההולדת של אבא שלה ואני לא יודע מתי אצא. מגיל 20 אני כמו זקן, קשה לי לצאת בלילה". 

"כיום אני מייצג את הסקטור הערבי בוועד של תות השדה לייצוא, אני חבר במו"פ מרכז, ואחד מאלו שמחליטים הכל בקשר לענף".  

מגדל: "זן 543 הדס, זן רגיש מאוד למחלות, צריך לטפל בו כמו בתינוק. יש זנים נוספים, אבל הדס הוא הנפוץ בקלנסווה, בה יש כ-120 מגדלים וסך הכל בין אלף ל-1,200 דונם תות שדה. השנה היתה טובה מאוד לתות שדה".

בעיות: "בסקטור הערבי יש בעיה רצינית ביותר, בעיית האדמות. מבחינת הדין השרעי, האדמה מתחלקת בין הבנים, ככה שאחרי כמה שנים אתה מוצא עצמך בלי אדמה ועם יחידת גידול ממוצעת של בין 8 ל-10 דונם אי אפשר לפרנס משפחה. אני מגדל על 20 דונם כי אני חוכר מהשכנים שלי. מ-50 דונם אוכל להתפרנס, אבל מ-20? אני לא מרוויח מזה.

"דיברתי עם שרת החקלאות ארית נוקד בקשר לנושא כשביקרה אצלנו, לפני חודש וחצי בערך ופניתי מספר פעמים למועצת הירקות. אנחנו מחפשים אדמות מנהל מסביב לקלנסווה, יש כאלה - ריקות בלי גידולים, מושקות בידי שמיים. אלפני דונם. המושבים שסביבנו הפסיקו לגדל בהן ורצו להחכירן לנו, אך תבעו אותנו למשפט כיוון שאסור להחכיר אדמות מנהל. זה כאילו שאתה נמצא במדבר, רואה את המים לפניך ולא יכול להגיע אליהם. רואה אדמות ריקות ולא יכול לגדל בהם".

כמה עולה לגדל תות שדה: 20 עד 30 אלף שקל לכל דונם. זו השקעה רצינית מאוד. עליית מחירי הנפט גורמת לעלייה של מחירי המוצרים. הצרכן לא חושב שהסלסילות עשויות מפלסטיק, שואלים למה תות שדה עולה לנו הרבה? ההוצאות שלנו עולות על הרווח".

סדר יום: "בשעון קיץ אני קם ב-4:30, ב-5:00 אני מקשיב לרשת ב' פותח ynet, מביא את הפועלות מהמחסום, יושב בשטח עם כוס קפה עם ג'ינג'ר עד שיוצאת השמש. מתחילים לעבוד בסביבות 6:00 -6:30. פותחים ניילון ומתחילים לקטוף. יפה מאוד בשטח, אתה רואה את האור מתחיל לעלות ויש אוויר טוב - זו הרגשה לא נורמלית, מעולה. אנחנו עובדים עד שהשמש מתחילה לשקוע".

"לא אתן שאדם שייכנס אלי - יצא בלי תותים"

הילדים שלך ימשיכו בחקלאות? "יש לי בת שלומדת עכשיו קלינאות תקשורת ובן חשמלאי מוסמך. הם לא מעוניינים להיכנס לענף ואני לא מעוניין שייכנסו. הענף קורס בגלל יוקר המחייה וההוצאות הגדולות. בעיות המים והעובדים סוגרות עלינו, אני לא יכול להבטיח לילדים שלי שתהיה להם בעתיד תמורה מהענף הזה".

יחסי יהודים-ערבים: "אני יושב איתם בוועדות הם עושים ניסיונות בשטחים שלנו, אין שום מחסום או פוליטיקה בינינו, אף אחד לא יציל אותנו אם לא נציל את עצמנו, אם חקלאי בקדימה סובל - גם אני סובל. רק חבל שיש אפליה בשטחי הגידול, גם אני תורם מסים לקופת המדינה, גם אני מייצא תותים".

תבואו, יש תותים: אני מוציא כל יום בערך 60-70 קרטונים מתנות. לא אתן שאדם שייכנס אלי יצא בלי תותים. זו הברכה והתענוג שבחיים. אני מסיים את העונה בסוף מאי ובמשך חמישה ימים משאיר את השטח לא קוטף אותו, ומגיעים כמה עשרות אנשים לשטח וקוטפים הביתה, בחינם".

הנה עוד נצר לשושלת חקלאית: "אני בן של חקלאי, נכד של חקלאי ונין של חקלאי", מצהיר קובי ברגמן. "אני עצמאי כבר 10 שנים, אבל הייתי חקלאי מהיום שנולדתי. אני עובד בחקלאות מגיל 14 ומגיל 22 – העסק שלי.

מתרכז בקלמנטינות: "אשכוליות זה גידול היסטורי אצלנו, אך זה גידול שנצרך על-ידי אוכלוסיה מבוגרת יותר והשוק הולך לקראת קלמנטינות, לכן אני משקיע כרגע בעיקר בנטיעות צעירות של קלמנטינות מזן חדש, שהן מאוד אטרקטיביות, טעימות, יפות ויקרות. עובדים איתי עודשני פועלים מתאילנד ואני אוהב את העבודה".

הזן החדש והמופלא: "באירופה קשה לנו מאוד ב-30 השנים האחרונות בדצמבר ינואר פברואר, אין לנו אפשרות לשווק שם בגלל התחרות. אז החבר'ה יצרו זן שמתאים לשלב השני של העונה באירופה ובישראל, כדי להגיע לשוק בשלב בו אין לנו מתחרים.

"לזן החדש הזה קוראים 'אור', זה פטנט ישראלי שעבדו עליו ב-15-10 שנים אחרונות והוא פרץ כי הוא מגיע לשוק כשהוא לבד: במרס-אפריל. זה פרי קליף, ללא גרעינים, עם טעם נהדר והיד נשארת יבשה, גם על זה עבדו. היום שולחים את 'אור' לכל נקודה בה אפשר לסחור בפרי הדר. אפילו להונג קונג. ההדרים מישראל עושים קאמבק".

ההדרים ישראל עושים קאמבק. קובי ברגמן(צילום: ג'ורג' גינסברג)

המתחרים: "ספרד, שיש לה יתרון של ארץ ענקית משופעת במים ותמיכה אחרת מהמשלה והובלה יבשתית לאירופה. גם יוון וטורקיה מתחרות, גם המרוקאים מגדלים קלמנטינות נהדרות וכך גם מצרים, שהיא יצרנית ענקית של פרי הדר, עם עבודה בשכר נמוך. אני מחכה ליום שיהיה שלום עם לבנון וסוריה כך שנוביל את הפרי יבשתית לאירופה".

ומה עם האשכוליות? "האשכוליות מיועדות בעיקר למיצים בגן שמואל, וממתינות שיהיה משבר באירופה".

"סבא שלי היה יוצא מהאדמה ואומר לי תודה"

קשה להתפרנס מזה: "יש לי 50 דונם וקשה מאוד להתפרנס מזה, בעיקר כיוון שאני עדיין בונה את עצמי, אני נמצא בתקופת מעבר, בעצם יש לי יותר נטיעות צעירות מנטיעות מניבות פרי. מהרגע שהפרדס יניב פרי בהחלט יהיה אפשר להתפרנס מזה ויש לי גם אפשרויות להתרחב ואני מתכנן להתרחב בשנים הקרובות. כרגע אני סטודנט למנהל עסקים, שמשלב לימודים בחקלאות, אני גם נשוי טרי, אשתי נמצאת במסלול דוקטורט בהנדסת חומרים, בחורה חכמה, מאוד יפה וחתיכה. בקיצור, דברי איתי עוד 10 שנים".

פרדס הקלמנטינות של קובי ברגמן(צילום: ג'ורג' גינסברג)

האתגר בחקלאות: "חקלאי זה סוג של אמן יש פה יצירה בלתי רגילה, יצירה חוזרת - אני מייצר מחדש כל שנה פרי, על אותו עץ. הרגשה מדהימה כשאתה משווק את הפרי ומקבל פידבק מהלקוחות שלך. זה אתגר, יש המון מדדים להצלחה שצריך להתרכז בהם: אחוזי סוכר, גודל, איכות חיצונית, כמות תוצאת אריזה, מתאים לייצוא לא מתאים לייצוא".

מה עושה אותך מאושר בעבודה? "בליבי אני חושב שאם סבא שלי היה יכול לצאת מהאדמה ולהגיד לי תודה הוא היה עושה זאת. דור המשך זה משהו שאין כמוהו. חקלאי שאין לו דור המשך יש לו שבר בלב. להיות חקלאי זה משהו שאי אפשר לתאר במלים, גם אחרי מיליון שקל הפסד, אתה רוצה להיות חקלאי".

תרצה שילדייך יהיו חקלאים? "קודם כל, הבן שלי מיועד לחיל הים. אולי לצנחנים אם זה תלוי בי. אחרי זה לטכניון ואחרי הטכניון נראה".

מימון הקאובוי התגלגל לרמת הגולן מצפת, אחרי שעבד במד"א, כי לא היה לו כסף לקנות בית בעיר. "אהבתי סוסים כל החיים והאווירה פה התאימה לי".

העדר: "יש לי 350 דונם, 150 ראשי בקר בעדר, על כל 25 פרות יש פר. לכולם יש שמות ואנחנו מכירים את כולם עם השנים, לכל בהמה יש את הפנים שלה וצורה משלה ואופי משלה".

עונת ההרבעה: "אני מרביע בדרך כלל מאוקטובר-נובמבר עד מאי יוני, כשהריון של פרה נמשך 9 חודשים והיא עצמה חיה 14 שנה. פעם בשנה מוכרים את העגלים הזכרים - מגזע סימנטל מעורב - ואת האימהות המוצלחות אני משאיר לגידול, כדי לשמור על ההצערה של העדר. צריך להשאיר לפחות 10% מההמלטות, מי שרוצה לגדול חייב להשאיר 20%-30%".

"צועקים לי: 'וואלאק' אלו חיים יש לך". יוסי מימון(צילום: אביהו שפירא)

"העבודה היא החופש שלי, אז אין לי צורך בחופש"

מה אתה אוהב בעבודה? "קודם כל את החופש, זה גן עדן, אני עושה את מה שאני אוהב, שומר על אדמות המדינה. זו לא עבודה זה אורח חיים, אני חי את זה. במד"א התביישתי לומר מה אני עושה, עכשיו אני גאה ומאושר".

אשתי אומרת: "'אתה לא יכול להתרחק'. אני אונס את עצמי לצאת לחופש וחברים בוקרים נשארים עם העדר במקומ, אבל אני אף פעם לא מתרחק יותר מדי. אשתי והילדים צריכים את זה, מה לעשות, אבל אם העבודה היא החופש שלי אז אין לי צורך בחופש".

עם הכלבה לאקי, שעוזרת לאסוף את הפרות באמצעות קודים(צילום: אביהו שפירא)

כמה עולה לגדל עדר? "הרבה. יש אחזקה של טנדר, סוסים, שריפות לכבות. פרה עולה אלף שקל בשנה. אבל יש פרה שתעלה 3,000 שקל בשנה ופרה ש-700 שקל, כך שקשה להעריך. אם אתמחר כמה עולה כל פרה, אכנס לדיכאון ואפסיק לגדל. לא אכפת לי כמה זה עולה, אני עושה את זה כי אני אוהב את זה".

הכי קשה בעבודה: "יש טריפות: זאבים שטורפים עגלים. יש גנבים. יש בירוקרטיה עם המוסדות, יש שנים קשות שלא נכנס כסף. להקים עסק כזה זו השקעה עצומה, לוקח כמה שנים עד שאת בונה את העדר. אבל מסתדרים עם הכל".

אנשים: "עוברים עם האוטו ורואים אותי רוכב וצועקים לי: 'וואלאק אלו חיים יש לך', רואים רק את הוורוד. מקנאים".

הכלבה: "יש לי בורדר קולי ששמה לאקי. אני רוכב על הסוס והיא היא נענית לשריקות".

דור ההמשך: "יש לי שלושה בנים יצחק, יוחאי ועילאי, ועוד אחד בתנור. יוחאי, בן 9 רוכב איתי לפעמים ויש לו חיבור מדהים לטבע. הוא מצטרף אלי גם כדי ללמוד, גם כי הוא פשוט נהנה מזה. אני מאמין שהאמצעי שלי יהיה גיבור וימשיך אותי".

ביל, אבל לשלושה, גדל בכלל בפרוורים של דטרויט מישיגן. "התאהבתי בחקלאות כשבאתי לארץ, למרות שהייתי ילד עירוני", הוא נזכר. "התחלתי כקיבוצניק בקיבוץ של אשתי, ואני כבר 30 שנה מושבניק".

"בין הקיבוץ למושב, גידלתי הכל חוץ מאננס. בקיבוץ מגדלים גידולים על שטחים גדולים עם רווח קטן ובמושב גידולים אינטנסיביים יותר עם רווח גדול יותר. בפירות, איכות טובה מביאה כפול כסף".

אבא שלו לא מבין אותו. ביל שלדקיס

אם לא היתה חקלאות לא היתה התיישבות בערבה

כששומעים שאתה חקלאי: "מקטרים על התוצרת בשוק או בסופרים. הרבה אנשים לא יודעים שלחקלאי מגיע 25-30% מהמחיר שמגיע לצרכן. גם הקמעונאי: כשהמחיר בשוק נמוך הוא מוסיף לעצמו הרבה מאוד רווח, כשהמחיר גבוה הוא מפחית מהרווח שלו.

ק"ג שיזף סיני עולה 30-25 שקל לק"ג לצרכן. "הלוואי שהייתי מקבל את המחיר הזה", אומר גיא טל מביצרון, שמחזיק במטע של הפרי האקזוטי יחד עם שלושה שותפים. "בשנה הקרובה נמכור יותר בשוק המקומי ואני מקווה שהייצוא ילך חזק יותר".

רקע שורשי: "עד גיל 11 גרתי בקיבוץ גברעם, אחרי כן עברתי עם הורי למושב. אחרי שניהלתי משתלה יצרנית, הקמתי את העסק לפני 5 שנים והיום יש לי מטע של 120 דונם, ויחד עם שותפים עוד 280 דונם. אשתי מנהלת את המשרד מבחינה פיננסית.

גידולים נוספים: "במשק השני הפרטי שלי, יש לי מגוון גידולים: אפרסמון, רימון, אפרסק, נקטרינה ואוסף של הרבה עצי פרי מכל העולם. בשנה שעברה התחלתי לגדל תות עץ באורך 13 סמ' ופטל. לפני כמה חודשים לקחתי על עצמי גם רפת חולבות שמייצרת חלב. יש לי גם חמור, סוסים וגמל בחצר, אבל זה ההובי של הילדים. אני מחזיק בהם בשבילם".

העובד הישראלי הנוסף: אבא שלי. גיא טל(צילום: רועי עידן)

מה אתה אוהב בזה? "זו אמנות. את את מעצבת את העץ ומפיקה את הפרי, זו יצירה שלך. אני אוהב את העונה שפתאום הכל בה מלבלב. יש שנים קשות, אז משתדלים להיעזר בביטוח שלנו. אם יש שנה קשה ברימונים, האפרסקים מגבים אותי, משק משולב פותר חלק מהצרות האלה".

"טוענים שאנחנו גומרים את המים במדינה"

עובדים: "14 תאילנדים, למדתי מהם את השפה. יש במגזר הזה חקלאים שמתייחסים לתאילנדים כחיות. בלעדיהם אין עסק, אז תתייחס אליהם בכבוד. יש להם מזגנים, ניקיון שירותים ומקלחות והם מקבלים גם מנוחה אם הם עייפים באמצע העבודה.

פערי תיווך: "רוצים פה יבוא זול, אבל אם פתאום המצרים יעשו בעיות, כמו עם צינור הגז, מה יעשה הצרכן הישראלי? זה כמו בחלב, כך גם בירקות ופירות: פערי התיווך הם לא אצלנו. רימונים שאני מוכר ב-2, 2.5 שקל, אני פתאום רואה בסופר ב-7 שקלים. הרווח שלי הוא פחות משקל מקילו".

זה מקצוע לא בטוח. ילדיו של גיא טל(צילום: רועי עידן)

למה יש יצוא? "מגדלים פה 30 אלף דונם רימונים – 3 טון לדונם. מדינת ישראל לא מסוגלת לקנות את כל זה. בזכות הייצוא, גם הסחורה שמגיעה לשוק המקומי היא באיכות מאוד גדולה, כי הפיקוח בארץ מאוד עלוב לעומת אירופה".

"פעם היה זול יותר, אבל פעם גם סולר היה עולה שקל וחצי לליטר, ולא 7.5. פעם אפשר היה להתפרנס מ-20 דונם. היום אי אפשר לקנות מזה את הבונזו של הכלב".

יום עבודה: מתחילים מוקדם מאוד בבוקר, עם שחר. מתכנסים צוות חברי קיבוץ בבית האריזה שלנו, שם יש קפה של בוקר, בלי זה אי אפשר להניע בבוקר, ומשם יוצאת הסחורה של היום. בחורף מכינים את העצים לעונה ובקיץ קוטפים. עושים סבבי השקיה 24 שעות כי אין מספיק השקיה לכל השטח אז מפעילים אותה בתזמון בין החלקות ויום העבודה לא נגמר לעולם. כרגע, בעונת הדילול החנטות, עובדים פה 150 עובדים: ישראלים, תאילנדים ובני דודינו.

מה מגדלים? "30-40 זני שזיף, כל אחד מהם הוא קצת שונה. ויש גם משמש נקטרינות ואפרסקים, תפוח קיץ, אגסים, רימונים, אפרסמון, ליים, גויאבה, חבוש. מנסים כל פעם משהו ואם מתאים והולך אנחנו מגדלים. הכל לפי תקנות אירופאיות, כי חלק הולך דרך חברת הייצוא שהקמנו".

לקיבוץ יש שטחים גדולים. אייל כרמי(צילום: אביהו שפירא)

שטח הגידולים של הקיבוץ: "3,500 דונם. החברים מתפרנסים בעיקר מחקלאות. אין כמעט קיבוצים כאלה: יש לנו מטעים, גידולי שדה, רפת, לול מדגה ודבורים לדבש".

מייצאים: "בעיקר לאירופה ורוסיה, אך גם למדינות יותר רחוקות: דרום אפריקה לפעמים, מדינות המפרץ בכל מיני דרכים".

"באמת יש היום מעט חקלאים"

הכי אוהב בעבודה: "עצים אחרי קטיף, כשכל הפרי כבר לא על העצים ואז אני שקט יותר. גם פריחה אני אוהב. זו התקופה הכי יפה במטע: ברגע חלים שינויים אדירים במטע: עץ ערום מלבלב עם פריחה יפה וריחנית, שופעת דבורים, חרקים וציפורים. זה יפה. מאוד יפה. צריך הרבה מאוד גורמים כדי לייצר פרי שהוא 80% מים בכלל".

מה אנשים אומרים כשהם שומעים שאתה חקלאי? "'מה, יש עוד דברים כאלה'? 'מה, יש עוד חקלאים'? ובאמת היום יש יחסית מעט חקלאים, השטחים גדלו הרבה חקלאים קטנים נפלו כי לא יכלו לעבד חלקות קטנות. בקיבוץ אנחנו מעבדים את האדמות שלנו, אך הרבה מושבניקים מעבדים אדמות של אחרים".

כמה כסף מושקע בכל דונם? "דונם יכול להכניס 20 אלף שקל ואם אין יבוא, הוא יכול להכניס 100 אלף שקל. זה תלוי במזג האוויר, אם יש קרה במשמש לא יהיה משמש. אנו צריכים להיות הכי טובים כל הזמן כך שגם כשיהיה הכי קשה - יקנו מאיתנו. אנחנו מרוויחים אולי 40% ממה שהצרכן משלם, כי פערי התיווך מאוד גבוהים".

שכר של חבר קיבוץ: "איילת השחר הופרטה, והשכר כולל מיסוי פנימי מאוד גבוה, כי יש הרבה מבוגרים שאין להם פנסיה ובעזרת המסים מצליחים שלכולם יהיו חיים הוגנים וטובים. טוב לחיות בקיבוץ, לא רע, תמיד יש מקום לשיפור, למשל: יותר חיי תרבות ויותר פרגון, כמו בכל מקום בעצם".