תפסיקו לצעוק "אנטישמיות"
הטבח בטולוז הוא תוצאה של אנטישמיות, אבל היא מתגלמת רק בדמות אחת. דם יהודי אינו הפקר, והשבוע התברר כי לצרפתים דווקא אכפת ממנו מאוד. גם היהדות לא מאמינה שלנצח נאכל חרב. אבל לעולם היהודי, ובפרט הדתי, קשה להכיר באמת הזו
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- "נתניהו וברק רוצים לתקוף באיראן בגלל אגו נפוח"
- שושה - והמירוץ למיליון בגדים לחג
- אברך מביא אברך: רמאות בהסמכה לרבנות
האירוע עורר בכל בן-אנוש זעזוע נורא; חוסר יכולת לעכל את הזוועה. לא מעט יהודים ייחסו אותו אסוציאטיבית ל"אנטישמיות". איך עוד אפשר להסביר מעשה מטורף שכזה? נימוקים פסיכולוגיים על הפרעה נפשית אינם מספקים. התופעה שעמדה מאחורי רצח של מיליוני ילדים יהודים לאורך ההיסטוריה, חייבת לעלות על השולחן גם כאן. אבל עכשיו הגיע הזמן לדבר גם על הצד השני של הסיפור.
הצד השני של הסיפור הוא כל מה שקרה אחרי הטבח. דקת הדומייה ברחבי צרפת, המצוד הנרחב של המשטרה הצרפתית אחרי המחבל, האבטחה הכבדה סביב מוסדות יהודיים, הגינוי והזעזוע העמוק של כל מי שאיננו מכהן כשרת החוץ של האיחוד האירופי.
לצרפתים דווקא היה אכפת
צרפת התגייסה למלחמה ברוצח היהודים. היא התייצבה לימינה של הקהילה היהודית, ואפשר לומר שבאופן מרשים למדי.
צרפת יכולה הייתה לעבור על זה בשתיקה, להסתפק בגינוי סמלי, להודיע שהיא מחפשת חשודים ולא מצליחה למצוא שום דבר. אבל דקה אחרי הטבח, כבר התחילו להפוך שם את העולם כדי לשים את היד על הרוצח, והעובדה שהוא ירה גם על שוטרים צרפתים שניסו ללכוד אותו, לא הרתיעה אותם.
כן, יש אנטישמיות בסיפור הזה. אנטישמיות מהסוג הנבזי ביותר, אבל היא מתגלמת רק בדמות אחת. וסביבה יש מדינה שממש אי אפשר להאשים אותה באנטישמיות בימים אלה. דם יהודי אינו הפקר, לצרפתים דווקא אכפת ממנו מאוד.
לעולם היהודי ובפרט לזה הדתי, קשה להבחין באמת הזו. רבות דיברו השבוע על שנאת ישראל, ועל שורשיה העמוקים של התופעה. להגיד שיש גם גויים שאין להם בעיה עם היהודים? להגיד שיש אנשים שאפילו אוהבים את עם ישראל? הגזמתם.
האנטישמיות - מחוץ לקונצנזוס האירופי
כבר אלפי שנים שאנחנו רגילים לראות בכל מי שאינו יהודי "שונא ישראל". לאורך כל שנות הגלות הייתה לנו סיבה טובה לחשוד שעומדים עלינו לכלותנו. התרגלנו לחשוב שאנחנו לגמרי לבד בעולם. לכן, באופן טבעי, יהודים רבים שומרי מסורת, שומרים גם על אותו היחס כלפי אומות העולם. נכון שאוכלוסיית שונאי ישראל עדיין גדולה מאוד. ממש לא חסרים לנו אויבים, ויש גם רבים שמעמידים פני אוהבים כדי לכסות על היחס האמיתי שלהם כלפינו. אבל מצד שני, אי אפשר להתעלם מהעובדה שמשהו השתנה בדורות האחרונים. גם אם האנטישמיות חיה ובועטת, היא כבר לא בקונצנזוס.
אילו הרצח שאירע השבוע היה מתרחש לפני שלוש-מאות שנה, אין ספק שהוא היה נראה אחרת לגמרי. לאף אחד לא היה אכפת. מי היה חולם במאה ה-18 שמישהו יעמוד לצד היהודים בסיפור הזה, ולא רק אחד – אלא רבים, ובהם ראש ממשלת צרפת. היו שנים שבהן התגובה היחידה שיכולה הייתה לבוא אחרי טבח כזה, היא טבח נוסף.
עם כל ההכרה בתופעת האנטישמיות, ועם כל הדאגה מפניה, חייבים להודות שהמציאות השתנתה לגמרי. אפילו אם זו רק העמדת פנים, אפילו אם התגובות של ממשלת צרפת מגיעות ממניעים דיפלומטיים - היהודי הפשוט באירופה של פעם היה קופץ גם על זה בשתי ידיים.
תתפלאו, אבל זווית הראייה הזאת על הצרפתים ועל העולם בכלל, לא חותרת תחת אושיות היהדות או ערכי התורה. היהדות לא מאמינה שלנצח תאכל חרב. ברור לה שהאנטישמיות היא תופעה בת אלפי שנים – אבל חולפת. היא עתידה לפנות את מקומה למציאות של שלום, למצב שבו כל אומות העולם עולות לירושלים, לעולם שבו אנחנו לא שונאים אף אחד, ואף אחד לא שונא אותנו. גם אם אנו רחוקים מאוד מהתגשמות החלום, מותר להגיד שהוא לפחות מתחיל לקרום עור וגידים. אל מול ההתפרצות האיומה של האנטישמיות הנקודתית השבוע, עלתה נחמה קטנה: היא בדרך החוצה.
לפנייה לכתב/ת 
