ספי עפרוני היא דור שלישי למשפחה של זמרות, בתם של השחקן יהודה עפרוני והזמרת אולי שוקן ז"ל ונכדתה של הזמרת יוספה שוקן ז"ל, שעל שמה ספי נקראת. בחודשים הקרובים ספי תגשים חלום ותוציא את האלבום המקצועי הראשון שלה. בנוסף להיותה זמרת, ספי היא גם מלחינה, ושפית, והילרית. ואמא. היא לא מוכנה לוותר על אף אחד מהתארים האלה רק כדי שיהיה נוח יותר להגדיר אותה. אם חייבים להגדיר אותה במילה אחת, היא מסבירה, אז אפשר לקרוא לה "יוצרת", כי בכל מה שהיא עושה, מה שחשוב לה זאת היצירה.

או.קי, אז איך התחלת את דרכך כיוצרת?

"ההופעה הראשונה שלי הייתה בפסטיבל שירי ילדים, בגיל עשר. זכיתי במקום הראשון. משם הדרך שלי על הבמה המשיכה: טקסים בבית ספר, הופעות משותפות עם אבא שלי, להקה צבאית, מקהלת צה"ל. הופענו בצרפת, אספנו תרומות לצה"ל. אחרי השחרור הקמתי הרכב משלי, שנקרא "ספי עפרוני", שהופיע במועדנים, חלטורות, רדיו, טלוויזיה. הופענו ב'נייטליין' עם דודו טופז. יש לי רזומה ארוך, ולא רק כזמרת. בשלב מסוים גם הייתה לי חומוסיה בשנקין. כמו שאמרתי, אני רב תחומית".

מה הביא אותך לניו-יורק?

"כשהופעתי בתיאטרון הקאמרי בארץ הכרתי מישהו, נגן. הוא עבר לקליפורניה והזמין אותי לבוא ולעבוד איתו על המוזיקה. באתי. אני עזרתי לו, הוא עזר לי... אבל סך הכל היה נורא קשה בקליפורניה. המרחבים עצומים, לא הכרתי נפש חיה, הרגשתי שאני מתה מרוב בדידות. הכרתי אחד בשם יוסי, הופענו יחד בכל מיני גיגים. חוץ מהמופעות, כדי להתקיים, עבדתי כגננת, כעוזרת במאפיה... בסוף, אחרי שמונה חודשים, החלטתי שדי. אבל לפני שאני מוותרת וחוזרת לארץ, החלטתי לנסות את ניו-יורק, עליה הייתי חולמת מאז שהייתי ילדה".

מה הרגע הכי קשה שלך כאן?

"ההתחלה בכלל הייתה קשה, להתחיל שוב מאפס, שוב למצוא דירה, שוב למצוא חברים... בהתחלה היה ממש מאבק הישרדות. נרשמתי לבית ספר למוזיקה, ובנוסף למוזיקה למדתי חמש פעמים בשבוע גם יוגה וריקוד, כדי ללמוד להתנועע נכון. תוך כדי הייתי צריכה גם לשלם על הלימודים ולפרנס את עצמי. היה קשה, אבל עמדתי בזה. לא הייתה לי ברירה. חלק מהתקופה הזו עבדתי כמנהלת של Deli . לפני זה עבדתי בכל מיני דברים מוזרים, שיפוצניקית למשל. כן, עבדתי בבניה. אנשים לא רגילים לראות בחורה בשיפוצים, וזה באמת היה מסלול קשה מנשוא, אבל בדרך גם למדתי ממנו המון. היום אם עושים לי שיפוצים בבית, אני יכולה לפקח בדיוק על מה שהם עושים. זה מה שאני אוהבת, הרבגוניות, ללמוד ולהתפתח בהרבה תחומים שונים במקביל. עבדתי קשה, וזה בסדר, אבל הקטע שהיה לי קשה באמת זה זה שכזמרת לפעמים לא שילמו לי. יצא הרבה שהייתי מופיעה בחינם. זאת תחושה מאד לא נעימה של ניצול".

מה הייתה פריצת הדרך שלך, הרגע בו דברים השתנו לטובה?

"זה שילוב של הרבה דברים... לא היה רגע אחד שבו אמרתי לעצמי, 'זהו, הגעתי, מימשתי את עצמי'. אבל שמחה גדולה מאד היא הבת שלי, איילי, היום בת 12. היא היצירה הגדולה ביותר שלי. אני בניו-יורק 15 שנה. שנתיים אחרי שהגעתי, ידעתי שאני רוצה ילדים. לי היו הורים שתמיד היו עסוקים באמנות שלהם. גדלתי עם מטפלות. ואמרתי לעצמי שאני לילדים שלי רוצה להעניק אמא במשרה מלאה. 70% מהחיים שלי, החלטתי, אקדיש ללהיות אמא. רק 30% לכל השאר. היום אני חיה עם בת זוג ואנחנו מגדלות את איילי יחד. לבת זוגתי יש משכורת קבועה, לא תלויה באוויר כמוני, וזה כמובן עוזר לייצב את החיים. היום איילי כבר בגיל שהיא קצת יותר דואגת לעצמה ואני יכולה שוב להחזיר את החיים קצת לעצמי. מכאן האלבום, שסוגר לי מעגל של הרבה שנים".

מה היה הרגע הכי מאושר שלך כאן?

"אני לא יכולה, זה לא יהיה פיר מצידי להצביע על רק דבר אחד. אושר זה תמיד שילוב של הרבה דברים ביחד, במקביל...אבל הפאנצ'ליין זו יצירה. כל יצירה שהיא, זה הרגע הכי נפלא עבורי. את זה אני יכולה להגיד".