הטובה בעולם, לא המושלמת. תחלואות ה-NBA
החלטות שיפוט שנקבעות בהילוכים חוזרים, עבירות טכניות על הבעת רגש, 3 שעות משחק וקהל משועמם. יש דברים שחייבים להשתנות. דייויד סטרן, לטיפולך. וגם: דירוג העוצמה עם מוליכה חדשה וטירוף חדש בניו יורק
אלוהים, מג'יק ג'ונסון, לארי בירד, דייויד סטרן, מייקל ג'ורדן (אני יודע, כבר הזכרתי אותו). כל אלה ועוד רבים וטובים, עמלו שנים על מנת להפוך את ה-NBA לליגה הטובה בעולם, מכל הבחינות.
עוד ב-ynet ספורט
- ערב שובר שיאים באוקלהומה
- "מחאת הקפוצ'ונים" של המיאמי היט
- יורוליג: צסק"א כבר ב-0:2, סיינה השוותה ל-1:1
נכון, זה אמנם שחצני להגיד על מניפת התואר השנתית שהיא "אלופת העולם", אבל מבחינת כישרון, עניין, דרמה ושיווק, לכדורסל האמריקני אין מתחרים. אך מה לעשות, גם בתוך ים הגאונות משתרבבת לה איזו אצה לא נעימה שנדבקת לרגל וגורמת לך לתהות: "אלוהים (או ג'ורדן, מה שבא לכם), למה זה ככה?".
אלה הם רק חלק מהחוקים, שיטות, פעולות ושאר ירקות שהיו הופכים את חווית ה-NBA למושלמת יותר, אם לא היו קיימים.
הדרמה מתה, יחי ההילוכים החוזרים
העניין: החלטות שופטים אשר נקבעות על פי הילוכים חוזרים של הטלוויזיה ויותר מדי עבירות טכניות.
הסיבה: לחץ גדול מצד הקבוצות נוכח אינספור משחקים אשר הוכרעו בסלים שנקלעו לאחר הזמן החוקי.
הבעיה: יותר מדי מכל דבר זה רע. הרעיון המקורי נפלא - להשתמש בפלאי הטכנולוגיה ולהפוך את המשחק לצודק הרבה יותר. בהתחלה זה היה רק על מהלכים של סיום שעון. אחרי זה הפכו את זה גם לבדוק האם השחקן דרך על קשת השלוש או לא. השימוש נעשה לתכוף, מעצבן ומעיק.
הסיטואציה כיום במשחקים דרמטיים היא כזו: 4 שניות לסיום, הכדור אצל הכוכב. אולם מלא צופה בשקיקה האם קבוצתו תצליח לנצח. כדרור אחד, כדרור שני,
תוסיפו לזה את העובדה שהיום לשחקנים אסור להביע שום רגש כלפי היריב לאחר דאנק, קצת להתרעם על החלטת שיפוט או אפילו לעשות פרצוף שלא יבוא טוב בעין לשופט מבלי לקבל עבירה טכנית, וקיבלתם עולם מכני נטול לב וספונטניות.
בירה במזנון ופקקים בכבישים
העניין: קהל של צופים, לא של אוהדים
הסיבה: תרבות הספורט האמריקנית המקדשת את החוויה ולא את המשחק.
הבעיה: מילא שהיציעים חצי ריקים בתחילת מחציות, עזבו את העובדה שעד לחצי דקה לסיום רובם לא נשמעים ותשכחו מזה שב-10 הפרש פיגור, 3 דקות לסיום, טור ארוך לחנייה כבר משתרך.
אבל לעשות את זה בפלייאוף? או ללכת הביתה ולרוקן את האולם כשקבוצתך מציגה משחק על ומביסה את היריבה ב-20 הפרש. איפה הכבוד לשחקנים שלך? זהו, כולם נהיו אוהדי מכבי ת"א בכדורסל?
התחיל משחק, נגמר, עבר יום
העניין: משך הזמן הארוך, ברוטו, של משחקים.
הסיבה: לחץ מסחרי של פרסומות, חוויית צפייה אמריקנית, פסקי זמן ארוכים, ארוכים מדי!
הבעיה: שלוש שעות, פחות או יותר. זה מה שצריך לפנות מלוח הזמנים כדי לשבת על הכורסא ולצפות במשחק כדורסל. לא הגזמנו קצת?
את פסקי הזמן של הטלוויזיה אני מבין, גם את ההפסקה הבלתי נגמרת בין המחציות, אבל 3 דקות פסק זמן? במשחקים צמודים אין בכלל על מה לדבר. פסקי
סוף משחק, עולם אחר
העניין: החלטות שחקנים ומאמנים בסיומם של משחקים.
הסיבה: חוסר הגיון, תרבות ספורט אמריקנית, רמה שכלית נמוכה.
הבעיה: שתי דוגמאות נפלאות לחוסר ההיגיון של אמריקה: 1. המקרה הידוע של יתרון ב-3 נקודות, התקפה של הקבוצה היריבה, לא עושים עבירה. גישה שונה למשחק, פחד מהמשכיות של סל ועבירה, ביטחון בהגנה. כל מה שתגידו לא נותן הסבר לפעולה הפשוטה שצריכה להיעשות ואמורה להכריע משחקים.
2. פער מבטיח של הקבוצה עם הכדור, 30 שניות לסיום. השחקן מכדרר, מעביר את הזמן ולא זורק מפאת כבוד ליריבה שהפסיקה לשמור. תם שעון ה-24. עוצרים הכל, מוציאים מהחוץ, ושוב פארסה של עוד 6 שניות. למה פשוט לא להעביר את הכדור לקבוצה היריבה ובכך לסיים את הזמן ברצף? כי בסטטיסטיקה יהיה רשום שאיבדת כדור? לכו תבינו.
שכחתי משהו?
דירוג העוצמה
שבועיים עברו חלפו להם ולא הרבה השתנה. הרביעייה הראשונה עדיין אותה רביעייה, רק עם מוליכה ברורה. הקליפרס, ממפיס ומינסוטה נפרדו מהרשימה אבל במקומם קיבלנו שלוש מהקבוצות הלוהטות של הליגה.
1. שיקגו בולס 10-39 (בדירוג הקודם: מקום 2)
בשבועיים האחרונים: 1-6
לנצח את מיאמי והניקס, להשאיר את אורלנדו על 59 ולא להיכנס לפאניקה כשהכוכב שלך פצוע. מתכון לאליפות בטוחה. זה וג'ון לוקאס השלישי.
2. מיאמי היט 11-35 (3)
בשבועיים האחרונים: 2-5
חיזוק מעניין השבוע למיאמי היט, שצירפה לשורותיה את רוני טוריאף האגרסיבי. האם זה אומר שג'ואן הווארד סוף סוף יודיע על פרישה מתישהו?
3. אוקלהומה ת'אנדר 12-36 (2)
בשבועיים האחרונים: 4-5
משהו קצת חורק אצל OKC, ולא בטוח שצירופו של דרק פישר יעשה את העבודה. אבל אם זה יוריד קצת מה-35.4 דקות למשחק של ראסל ווסטברוק, מה טוב.
4. סן אנטוניו ספרס 14-31 (4)
בשבועיים האחרונים: 2-5
טוני פארקר נפצע במשחק האחרון מול הוולבס, אבל אל דאגה. בקרוב הוא יחזור (מתיחה בשריר) ומצד שני - סטיבן ג'קסון איז באק! פתאום כשהוא, גארי ניל, טיאגו ספליטר, דוואן בלייר, דני גרין ומאט בונר על הספסל, מתחילים להרגיש שמדובר בסגל מפחיד. שלא לדבר על צירופו של בוריס דיאו...
5. לוס אנג'לס לייקרס 18-30 (7)
בשבועיים האחרונים: 2-7
ויתור על הסמל והמנהיג? בואו נבחן את ההבדל בין דרק פישר לתקופה הקצרה של רמון סשנס בהוליווד: 5.9 נק' ב-38 אחוז מהשדה ב-25 דק' לעומת 12 נק', 6 אס' ו-57 אחוז מהשדה באותו פרק זמן. סמלים יש רק בוועד האולימפי.
6. אורלנדו מג'יק 18-31 (-)
בשבועיים האחרונים: 3-5
אז מה, החלטתם להשאיר את דווייט הווארד? יפה לכם. אבל מה אומרים לכם המספרים 59, 69, 67, 56? ארבע פעמים העונה שעשיתם בושות והפכתם את ה-NBA לליגה היוונית. כך זה גם היה השבוע מול הבולס.
7. דאלאס מאבריקס (-)
בשבועיים האחרונים: 4-4
רצף חמשת הניצחונות נקטע בהפסד רביעי העונה ללייקרס ומיד לאחר מכן בכניעה לספרס. הנתון המדאיג מבחינת האלופה הוא 10-4 מול חמש המוליכות של המערב. בפלייאוף זה יהיה אחרת?
8. יוטה ג'אז 22-26 (-)
בשבועיים האחרונים: 3-7
שישה ניצחונות רצופים, מקום שביעי במערב והתמודדות חזקה ביותר על תואר הקבוצה המפתיעה של השנה. כי בזמן שישנתם, אל ג'פרסון רשם ממוצעים של 19.2 נק' ו-9.2 ריב' למשחק.
9. ניו יורק ניקס 25-23 (-)
בשבועיים האחרונים: 3-5
חמישה ניצחונות רצופים עם המאמן החדש "ווד-סניטי" אמנם נגדעו בטורונטו, אבל עצרו הכל - יש בניו יורק הגנה! ממוצע ספיגה של 86.6 ברצף הנוכחי, כמעט 10 פחות מהממוצע העונתי (95.4). ג'רמי לינ-פנס.
10. מילווקי באקס 25-22 (-)
בשבועיים האחרונים: 1-7
הקבוצה שנמצאת בכושר הטוב ביותר, היא גם זו שעשתה את ההחלטה הטובה ביותר לפני סיום מועד ההעברות. לוותר על סנטר פצוע ושחקן ותיק ובעייתי, לטובת סופרסטאר בדמות מונטה אליס.
לפנייה לכתב/ת 
