אדוני ראש הממשלה, איפה המקלטים?
בלי מטוסים, לא היית תוקף, נכון? אז למה בלי מקלטים אתה מעז בכלל לחשוב על זה? לאן אתה רוצה שאני אלך? אם אדע שאשרוד את זה, אני מוכן ללכת איתך עד הסוף
אני מבין, ראש הממשלה, שכשאתה חושב על התקיפה באיראן, עוברים לך בראש עתיד מדינת ישראל ועתיד העם היהודי. גם אותי שני אלה מטרידים. אלא שגם המדינה וגם העם הם גופים קצת מופשטים, ואילו הגוף שלי, למרבה הצער, הוא מוחשי ושברירי להחריד.
אחרי שתתקוף באיראן, כשיתחילו ליפול פה טילים - סתם טילים, לא משהו גרעיני, ובכל זאת, טילים. לאן אתה רוצה שאני אלך? ומילא אני, אבל האחיינים שלי? וההורים שלי? והחברים? יכול להיות שזה הכרחי לתקוף באיראן, קשה לי לשפוט, חסר לי קצת מידע בעניין הזה. אני איאלץ להאמין לך שזה באמת בלתי נמנע. אבל רגע לפני שאתה נותן את ההוראה, פרט קטן, ברשותך, קטן אבל בשבילי מאוד משמעותי: מקלט.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
כלות להשגה. פמיניסטיות ואלי ישי באותה הסירה / אמיר חצרוני
אשה אינה תנור אפייה / חנה בית הלחמי
אני לא צריך אחד פרטי, אין לי בעיה להצטופף עם אנשים אחרים, בכל זאת, מלחמה, מצב חירום. אבל מקלט, עם שירותים, עם פתחי איוורור ופתחי אי-איוורור, מקלט שמתוחזק באופן שוטף, שכל התושבים בשכונה מכירים אותו ושהוא גדול מספיק בשביל להכיל את כולם. יכול להיות שניאלץ לישון שם, אתה יודע. זה צריך להיות מקלט שלא מלא בזבל, ושיש בו, בארון מיוחד ונעול: פנס, בטריות, מים, ועוד מים, ערכת עזרה ראשונה, ובארון ממול - מזרנים ורדיו. אחד כזה, בכל רחוב, בכל שכונה. זה לא עניין של פינוק. זה עניין של חיים ומוות.
אתה מבין, ראש הממשלה, זאת הנקודה: כשיפול לי טיל קונבנציונלי על הראש, זה לא יכאב פחות מפצצת אטום. אולי אפילו יותר. איפה המקלטים? יש בהם מקום? או שברי אופניים ועכברושים? האם המקלטים מצוחצחים ונקיים? האם יש אחראי מקלט שמקבל כסף מפיקוד העורף, או חיילים או מתנדבים מהג"א או עובדי עירייה שמנקים אותם ועושים בהם ספירת מלאי דו-שבועית?
בלי מטוסים, לא היית תוקף, נכון? אז למה בלי מקלטים אתה מעז בכלל לחשוב על זה? למה? אתה יודע, כשאתה תכה, אני זה שאחטוף את המכה הנגדית. אני מוכן להאמין לך שאין ברירה אלא להכות. אבל אם אני זה שאספוג את מכת הנגד, איך אתה חושב בכלל לעשות את זה בלי שדאגת קודם להגן עלי מפני התגובה?
בשבילך, אני מבין, המחיר שווה את זה. "מחיר": אני מניח שבשלב הזה אתה מסתכל על כל מיני גרפים, ושהפרצוף שלי לא מופיע עליהם. זה בסדר, אני לא מצפה ליחס אישי. אתה צריך לקבל החלטות ברמה גבוהה, ומלמעלה, האנשים שלמטה נראים כמו מספרים. אני מבין את זה. ובכל זאת, ברשימת ההכנות שלך למלחמה, איך זה שלמטוסים ופצצות דאגת, אבל למקלטים לא? יקר לך מדי? זה הכסף שלי, אתה יודע. אני משלם. הנזק זניח? טוב, כרגיל, זה תלוי מי ניזוק. ואם זה זניח כל כך, מה דעתך לבוא לבלות איתי את הימים הראשונים שאחרי התקיפה?
"עדיף טילים על תל-אביב מאיראן גרעינית", אמרת. אבל אתה חושב ככה, בין היתר, כי אתה יודע שאתה תשרוד את המתקפה. אתה מבין את זה, שאתה מוכן לתקוף, בין היתר, כי אתה מודע לזה שאתה תעבור את זה בשלום? אז הרשה לי לומר לך את האמת: גם אני מוכן לתקוף, אם אני אעבור את זה בשלום. בכל הכנות. אם אדע שאשרוד את זה, גם אם המחיר הכלכלי יהיה כבד, אני מוכן ללכת איתך. עד הסוף. אני מניח שאתה לא משקר, שאתה רציני, שבאמת צריך לתקוף. אז רק תגיד לי: איפה המקלטים?
אמיר טייכר, דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, קצין במילואים ואזרח חפץ חיים
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
