המופע של ריקי גל ומתי כספי: ילדותם השנייה
גם אחרי 25 שנה, מתי כספי וריקי גל הצליחו במופע המדוד להפליא "מה זאת אהבה", לא ליפול למלכודת הקיטש בין שירי האהבה והנוסטלגיה. והקולות שלהם - בדיוק כמו שזכרתם
כמעט 25 שנה עברו מאז המופע המשותף של ריקי גל ומתי כספי, וחתיכת סיבוב הם עשו מאז. כספי נסע לאמריקה, התגרש והתחתן, חזר לגליל, וגמר על כס השיפוט של "בית ספר למוסיקה". גל הוציאה שני אלבומים נפלאים ("חפש בי", "אוהבת אותך יותר") ושלושה מוצלחים פחות, ובעשור האחרון שימרה את מעמדה הציבורי בעיקר בזכות תפקידה כשוטרת הרעה של "כוכב נולד".
- תמונות נוספות מהמופע מחכות לכם בעמוד הפייסבוק שלנו
אבל אמש (שבת) בהיכל נוקיה בתל-אביב, חוץ מאולי קמט פה וקמט שם, נדמה היה שמצאנו את הצמד הזה בדיוק במקום שבו נפרדנו ממנו.
כספי עולה לבמה חנוט בחליפה ומתיישב ליד הפסנתר, גל בתלבושת ורדרדה-משהו ניגשת למיקרופון ונותנת הצהרת כוונות עם "הנה פתחתי חלון" ו"ילד אסור ילד מותר". אי אפשר להתעלם: גם בגיל 62, כשאת קולם של רבים מזמרי דורה כבר חירבו הסיגריות או הגנטיקה, היא עדיין עוצמתית, מדייקת בכל תו ופעלול, ועומדת גם במבחן הצלילים הגבוהים הבלתי אפשרי כמעט של "מה זאת אהבה" (שהוא גם שמו של המופע).
כספי מצטרף אליה ב"לא חלמתי שתלכי ממני". מתוך השקט הציני שלו, הוא עדיין שולף עוצמות שהופכות את הקרביים, והקהל מגיב מיד במחיאות כפיים סוערות. בעל הבית הגיע. הם מתווכחים אם הדואט הראשון שלהם היה ב"צוותא" או ב"דוהל", ומסכמים לשאול את נעמי שמר ואהוד מנור. "יש לך אותו מבט כמו אז", אומרת גל, וכספי במחוות המינוריות הידועות שלו סוחט הדי צחוק מהקהל.
דואטים לא יהיו כאן עוד הרבה: כשריקי תחרוך את ההיכל עם "בצער לא רב, ביגון לא קודר" ו"יש לי חולשה לרקדנים" מתי ילווה בפסנתר, במפוחית או במבט; כשהוא ינעץ בנו את "סליחה" או את "ילדותי השנייה" היא תשב למרגלות הכנרים, תולה בו עיניים משתאות.
חזרה לימי הביניים
המופע של כספי וגל - בניהולו המוסיקלי של הראשון, אגב - הוא בעיקר מדוד להפליא. ערב נוסטלגי עמוס בשירי אהבה הוא גן עדן די קטן, וגבולו - גיהינום של קיטש, אבל הם מצליחים שלא ליפול לתוכו. שמונה נגנים על כלי קשת ושלוש זמרות ליווי נותנים עוד עומק ליצירות המוכרות, אבל שומרים על איפוק ונזהרים שלא להפוך את המעמד לגדול מהחיים.
לצד להיטי ענק לא נזנחים - עבור האדוקים שבינינו - שירים גדולים-קטנים שקצת נשכחו בינתיים כמו "היא חזרה בתשובה" ו"אוהבת אותך יותר". ועל המסך שמאחור קטעי ארכיון מהקריירה העשירה של השניים אמנם מזכירים מדי פעם שעבר קצת זמן, שאהוד כבר לא פה, אבל ניכר שנעשה מאמץ לא להיגרר לאווירת "חיים שכאלה". אחרי הכול, זהו בראש ובראשונה מופע מוסיקלי מצוין, לא סוף הדרך.
גם בונבוניירה לא-צפויה הייתה, כשגל הפתיעה ושרה את "מישהו" של כספי שביצעה במקור יהודית רביץ, וחבל רק שלא נידבו לנו עוד מחווה או שתיים מהסוג הזה. כשקולותיהם משתלבים שוב ב"מקום לדאגה" (כספי על הגיטרה), האלפים בהיכל כבר מצטרפים בשירה גדולה ומנופפים בים של "נרות" סלולריים. נשימתה של גל, לא קשה להבחין, כמעט נעתקת.
כשהיא נפרדת עם "נערת רוק", אפילו החבר'ה מהתזמורת - אלה עם הכינור והוויולה - כבר מזיזים את הרגליים, מנענעים את האגן, מניפים את כליהם ומוסיפים הרבה חן. מתי מנצח עליהם.
אולי יותר מהכול היה זה ערב של השלמה. יש משהו יפה בשני אמני ענק שמקבלים את העובדה ששיא יצירתם כבר מאחוריהם, שזו לא בושה. בניגוד לרובנו, הם יכולים לחזור לאלבום, לשלוף ממנו את הפסגות שכבשו, ולהפנט בדיוק כמו אז. יש משהו יפה גם ב-3,000 איש שמתקבצים בחלק הדרומי והסגור של נוקיה, יודעים שמאחורי המסך מסתירים מהם שלושת-רבעי היכל שדודו אהרון יכול למלא בתוך חצי שעה, אבל כבר לא תוהים למה.
לא מעט עיניים נצצו אתמול בחושך, גם אלה שלי. אני, שפעם לימדו אותי שמוסיקה כמו של כספי וגל היא פסקול הארץ הזאת, ואז פתאום החליפו לי את התקליטן, שינו את הפלייליסט. היו אלה ימי הביניים של המוסיקה העברית, קצת אחרי שהפסקנו לשיר רק על האדמה, קצת לפני שהתחלנו לשיר בגובה האדמה. אמש, גם אם לשעתיים בלבד, הימים האלה חזרו, במופע שהוא הרבה יותר מסתם מסע בזמן.
