הסברה, ציונות ודברים ששכחנו לספר
אנחנו במלחמה על התודעה - ומפסידים, משום שהמסר שלנו מגומגם ומפוצל. מול הקואליציה שפועלת נגד ישראל צריך לחזור לסיפור הציוני, להזכיר לעולם מה אנחנו עושים פה
אנחנו במלחמה. זה לא הדבר הכי נעים לשמוע על הבוקר, אבל אנחנו במלחמה. הקרבות שלה מתנהלים במערכות עיתונים ובקמפוסים, בכיכרות ובתודעתם של מיליארדים ברחבי העולם. האויב הוא קואליציה של מדינות, ארגונים ופעילים. מטרתו: לתאר אותנו כדבר הנורא ביותר מאז הרייך השלישי ולהפוך אותנו ללא-לגיטימיים. המאבק על העצמאות הפלסטינית הופך בזירת התודעה למאבק על העצמאות שלנו. זאת מלחמת קיום ואנחנו לא מנצחים. מדוע?
האתגר הראשון של מערך ההסברה הישראלי הוא היותו מערך. משרדי ממשלה, צה"ל ואפילו אל-על לאחרונה - כל אחד מדבר בקול אחר ובזמן אחר. במקום מסר אחד חזק וממוקד, אנחנו מגמגמים בעשרה קולות. ומנגד מניף הצד השני תמונות של ילדים הרוגים. 1:0 להם.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
אדוני ראש הממשלה, איפה המקלטים? / אמיר טייכר
כלות להשגה. פמיניסטיות ואלי ישי באותה הסירה / אמיר חצרוני
אין זה האתגר המרכזי. במלחמת התודעה, היוזמה בידי הצד השני. הם קובעים את נושא הדיון ואת גבולותיו. אנחנו במגננה. המסר של הצד השני פשוט ורב-עוצמה: "כובשים אותנו, הורגים אותנו. אנחנו צודקים". הם מגבים את המסר הזה באלפי תמונות, סרטים, עדויות ויצירות אומנות. הקשר של טענותיהם למציאות מוטל בספק לעתים, אבל האדם ברחוב אי שם בשטוקהולם או במנילה לא יודע את זה. יתרה מזאת, הוא לא רוצה לדעת. סיפרו לו סיפור, עם מעטים מול רבים, עם גיבורים מול רשעים, והוא הקשיב.
אל מול המסר הזה עלינו להציב מסר אחר, חזק לא פחות. אלא שהאמירות שלנו מתפצלות לשלושה כיוונים: "הם התחילו", "אוניברסיטה משודרת" ו"אנחנו נחמדים". אנחנו טוענים שהם ירו קודם, אבל לאף אחד לא ממש אכפת. אנחנו מנסים ללמד את העולם על פרטי הסכסוך, להרביץ בו קצת היסטוריה וגיאוגרפיה - אבל איש אינו מקשיב. אנחנו מנסים להראות שיש לנו פרסי נובל וחברה הטרוגנית, אבל זה מחליק הצדה. מול כל אמירותינו הצודקות, מציב הצד השני תמונה אחת מהמאגר שלהם. גופת ילד. ילדה בוכה. פלסטיני במדי אושוויץ. 400:0 להם.
מסרים שנשכחו בעידן "האח הגדול"
מה נשאר לעשות? משהו בנלי לחלוטין, משהו שקצת שכחנו בעצמנו בעידן "האח הגדול" - ציונות. להציב את סיפור המסגרת שלנו אל מול זה שלהם. לדבר על מי אנחנו ולמה אנחנו פה, לפני שגולשים למסרים האחרים, ליצור משקל נגד. עלינו לעשות זאת, כיוון שהיעדרו של הסיפור שלנו מהשיח הוא בדיוק מה שהביא אותנו למצב של היום. בתודעת העולם נחתנו מהחלל יום אחד ומיד פצחנו בכיבוש ובטיהור אתני.
הסיפור שלנו מדהים וייחודי בתולדות האנושות, משהו להתגאות בו, בהיותנו חלק ממנו. הממלכות הקדומות, המרד ברומאים, החורבן הנורא שהשליך אותנו לכל קצוות תבל, החיים בגולה, ההתקבצות חזרה, הקמת המדינה כנגד כל הסיכויים. למה שלא נספר על זה? למה שלא נציב מסר אחד, פשוט וממוקד, "חזרנו הביתה", בתחילת כל דיון? למה שדוברינו לא יספרו שוב ושוב את רבבות הסיפורים האנושיים שמרכיבים את הסיפור הענק הזה? למה שלא ניצור שיח חדש? למה שלא ניקח יוזמה במלחמה הזאת, לפני שיהיה מאוחר מדי להזכיר לעולם מה אנחנו בכלל עושים פה?
זה מה שאנחנו עושים, וזה עובד. כשאתה עומד מול קבוצה אי שם בקליפורניה, במוסקבה או בוורשה ואומר: "שמי... ואני ישראלי", יש לזה כוח, יש לזה השפעה. "תנו לי לספר לכם סיפור", אנחנו אומרים, ומדברים על הכרזת המדינה, על הפלמ"ח, על אנטבה, על החלוצים שנפלו מקדחת - וזה עובד. "וככה חזרתי הביתה", מספרים אלה מאיתנו שלא נולדו בארץ וכל הדיון משתנה. אחר כך יגיעו השאלות הרגילות, אבל נקודות המוצא כבר שונות לחלוטין. הגיע הזמן להיזכר למה אנחנו כאן. הגיע הזמן לדבר ציונות. הגיע הזמן לשנות פרדיגמה.
בוריס דולין עומד בראש "תלם - מדברים ישראל ", ארגון שהוקם על ידי קבוצת ישראלים צעירים במטרה להחזיר את הסיפור שלנו, את החוויה הישראלית, לסדר היום.
Read this article in English
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
