אוהבת רצח: אפילו המוות לא יפריד בינינו

עוד סיפורים שמשתתפים בתחרות:

המפלצת שבתוכי: רעב בלתי נשלט לסקס ולגברים

הרומנטי הפך למטרד, האהבה - לתלותיות מסוכנת

דיסלייק: לפרוץ לחשבון הפייסבוק של האקס

נעלתי נעליים וזרקתי על המכופתרת הלבנה מעיל, המפתחות לרכב חיכו לי כבר בכיס. ההלם שאחז בי בדרכי אליה לא ניתן לתיאור, עשרות מחשבות עברו במוחי כרוח הסערה שהשתוללה בחוץ. היא צעירה, מוצלחת, יפהפייה, חזקה. שאלה אחת הדהדה ללא הרף – למה?

אני רק רוצה שתביני

הגעתי לשם. המקום אפור ומת יותר מן העננים שמזהירים אותי מפני הגשם ההולך ומתקרב. לאחר סדרה קצרה של בדיקות ושאלות, ולאחר שהשארתי את מעילי וחפציי בארגז לבן ומבריק, התפניתי לדרכי. שני מטר שמופרדים אחד מהשני בדלת, נראו לי כדרך הנוראית ביותר, כי לא ידעתי מה לומר לה, לא ידעתי איך לשאול, לא ידעתי דבר.

את הדלת פתח לי השומר, אדם גבוה ובהיר שיער עם עיניים עצובות ועצמות לסת קשוחות. נכנסתי פנימה והשארתי מאחור את הדלת, ומאחוריה השומר. החדר היה מוארך, עשרה על ארבעה מטרים בערך, מואר במנורות פלורוסנט שהדגישו באור מסנוור מעט את השולחן הלבן שעמד בסוף החדר, מבריק כמו הארגז שמחזיק כרגע בכל מה שיש לי, אולי גם את האומץ שלי השארתי שם, ואת היכולת לדבר.

היא ישבה על כסא, ידיה שעונות על השולחן ותומכות בראשה, בעודה מביטה בי מחויכת מעט, עם דמעות בעיניים. היא קמה, התקדמתי אליה וחיבקתי אותה חזק. היא כרכה ידיה סביבי והידקה אצבעותיה בקפלי חולצתי. "אני רק רוצה שתביני אותי, לפחות את", אמרה לי בשקט.

התיישבנו אחת מול השנייה, הפנים המוכרות לי כל כך - שונות מתמיד, כאילו כל השחור שהיה לה על הנשמה יצא מהעיניים והתפזר על פניה בצורת אימה, שנאה, כעס ואהבה מטורפת. עורה הבהיר החוויר, וזוג דמעות זלגו מעיניה הירוקות, נפגשו על שפתיה האדומות. "למה עשית את זה?", שאלתי אותה. היא חייכה שוב, הסתכלה לי עמוק בעיניים, ולחשה: "כי אני אוהבת אותו".

הוא תמיד יהיה שלי, לנצח

היא הוציאה דף מקופל לעשר פעמים, כמו שהיא אהבה תמיד לעשות עם השטרות, הניחה לי ביד, ואמרה "קחי, חקרי, הביני. תחיי אותי דרך הסכין הזו, מהלב אני מוציאה לך אותה עכשיו. תחיי אותי דרך הסכין הזו שאף אחד אף פעם לא ראה כמה הכאיבה לי, ולא היה לי אומץ להוציא אותה קודם". הסתכלתי בה, החזקתי את הדף בכף ידי. "אני אוהבת אותך", אמרתי לה. "אני תמיד, תמיד איתך. לא משנה מה. תמיד. אנחנו נעבור כל מה שצריך".

היא הזדקפה וישבה עם ידיה מתחת לשולחן, והסתכלה בי במבט מאושר. "כבר עברתי הכל, יקירה, כל מה שהייתי צריכה. והוא שלי עכשיו, לנצח. אני לא צריכה יותר מזה, סיימתי את דרכי". פחדתי. היא הרימה ידיה אל מעל השולחן והושיטה אותן קדימה, מחזיקה ברימון רסס שחור ונוראי. היא שיחררה את הנצרה, פרסה ידיה לצדדים, יד אחת אוחזת ברימון ולוחצת והיד השנייה עונדת על אצבע אחת את הטבעת של אמה, ועל אצבע אחרת את ניצרת הרימון.

הדמעות זולגות והיא מחייכת, מחייכת כל כך. לא יכולתי לזוז. "אני אוהבת אותך" היא אמרה, ושתי אצבעות שיחררו את לחיצתן על המנוף. רצתי אחורה ותוך חמש שניות מצאתי את עצמי על הרצפה, הדלת פעורה. פרצו פנימה השומר והשוטרים, פרצו החוצה הדמעות שלי, הצרחות שלי. החולצה הלבנה שלי הוכתמה בדם, כולי הייתי בדם, שלי ושלה מעורבבים ביחד.

מלוכלך ונקי

פתחתי את כף ידי שכאבה לא פחות ממה שהתחולל בי פיזית ומנטאלית, ופתחתי את הדף. "אני אוהבת את הריח שלו. זה תמיד אותו ריח, משאיר טעם מלוכלך ונקי. אני אוהבת את העור שלו, המגע עדיין חרוט על קצות אצבעותיי. אני אוהבת את העיניים שלו, את המבט הילדותי והכנוע שעטוף בכל כך הרבה חוזק. אני אוהבת את השפתיים החמות והאדומות, הן עוד מנשקות את שפתיי בזיכרון.

"נתתי לו את כולי, והוא לקח הכל, הרג הכל. חור גדול פעור בתוכי, הרגשות רוקדים בתוכי ריקוד אכזרי ומייגע. ואני רוצה את היופי הזה לעצמי, אז לקחתי אותו. ואני הולכת איתו. שתי גופות, יד ביד נירקב, ביחד לנצח".

• סיפורה של מרינה הוא הסיפור הרביעי שמתפרסם בתחרות הסיפורים הקצרים של ערוץ יחסים. גם לכם יש סיפורים על התמכרויות ואובססיות? שלחו אלינו ואולי תוכלו לזכות במנוי לקולנוע לב.
  

לכל העדכונים, כנסו לעמוד המעריצים של ערוץ יחסים בפייסבוק