הידיים ידי בג"ץ והקול קול שלום עכשיו
בלתי סביר בעליל, קבע בית המשפט העליון לגבי בקשת הדחייה של פינוי היישוב מגרון. אז מה זה אומר? שבממשלה יושבים אנשים שמושגים של סבירות לא נהירים להם?
נשיאה הולכת, נשיא בא. ועולם כמנהגו נוהג. מחנה השמאל, באמצעות שלום עכשיו, העמותה שאין מאוסה ממנה בעיניי, ממשיך לשלוט במוקדי הכוח במדינה. כאילו שאין פה ממשלה ובית מחוקקים ונבחרי ציבור. שלושה שופטים קבעו בפרשת פינוי מגרון שמה שהם חושבים לסביר, אף שמעולם לא עמדו לבחירה של ממש, עדיף על פני מה שחושבים לסביר השרים וחברי הכנסת, ולמעשה רוב רובו של הציבור - שהרי נבחרי הציבור יושבים בכנסת, והם אמורים לשקף את רצון העם.
אז בשביל מה לקיים בחירות אחת לארבע שנים? כדי שנוכל לספר לגויים שמדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית? זה המבחן? הבחירות? מה הטעם בכלל בבחירות אם בבית המשפט העליון יושבת אוליגרכיה שחבריה מתמנים בידי ועדה בת תשעה חברים למשך עשרות שנים, לא פחות, ושאין כל דרך להחליפה או לשנותה כדי שהשלטון יחזור לידי נבחרי הציבור המייצגים מיליוני בוחרים?
עוד בערוץ הדעות של ynet:
הסברה, ציונות ודברים ששכחנו לספר / בוריס דולין
אדוני ראש הממשלה, איפה המקלטים? / אמיר טייכר
בשביל מה בכלל אנחנו טורחים לקיים מוסדות שלטון? יועץ משפטי לממשלה? כנסת? ממשלה? מבקר מדינה? כדי ששלושה שופטים יגידו לנו מה בעיניהם סביר או לא סביר? מה אכפת לנו בכלל מה סביר בעיניה של השופטת מרים נאור? האם הסבירות היא בכלל מושג שנלקח מעולם מושגים אובייקטיבי שאפשר למשש אותו ולבחון את טיבו אחת לפרק זמן קצוב - או שהוא נגזר מתוך השקפת עולם אישית של השופט היושב בדין?
ואם כך הדבר, מדוע מה שחושב שופט זה או אחר חשוב יותר או הגיוני יותר או צרוף יותר או סביר יותר ממה שחושב ראש הממשלה, או השר בני בגין? האם השכלתו הפורמלית של השר בגין נופלת מזו של השופטים בבית המשפט העליון? המגלומניה הזו מותירה את כולנו, מעת לעת, פעורי פה, ומעמידה בספק את אופייה הדמוקרטי של המדינה.
בלתי סביר בעליל, קבע בית המשפט העליון לגבי בקשת הדחייה של פינוי היישוב מגרון. אז מה זה אומר? שבממשלה יושבים אנשים שמושגים של סבירות לא נהירים להם? שאסור לראש הממשלה, כאיש פוליטי, שנבחר על יסוד מצע מדיני, לשקול גם שיקולים שאינם כרוכים רק במושגי הסבירות של שלושת השופטים שישבו בדין? ואולי ביקשו נבחרי הציבור להביא במכלול שיקוליהם גם את האפשרות שהדחייה, בהסכמת כל הנוגעים בדבר, תמנע שפיכות דמים אפשרית? ואולי הם ביקשו לשקלל גם שיקולים קואליציוניים? מה, זה אסור, בחברה חופשית שמתיימרת להיות דמוקרטית? מה פסול בכך?
ואם בשלטון החוק עסקינן, מה על אלפי צווי ההריסה שבתי משפט הוציאו? האם האכיפה של שלטון החוק אמורה להיות בררנית, או סלקטיבית, או שווה לכל מגזרי האוכלוסייה?
על כל השאלות האלה אין, כמובן, תשובה חד-משמעית, אבל בדבר אחד אין לי כל ספק: לוועדה שמונתה לבחון את "סוגיית ההתנחלויות" בידי "המועצה לזכויות האדם של האו"ם", גוף אנטישמי, מחוסר שמץ של יושרה, תהיה עתה נקודת זינוק מצוינת. הרי שלושת השופטים בבית המשפט העליון, יחד עם שלום עכשיו, כבר עשו להם חלק מהעבודה.
אז מה לנו כי נלין על מקטרגינו במוסדות האו"ם השונים, כאשר המקטרגים מבית אינם טובים יותר, מבינים יותר או סבירים יותר.
ד"ר חיים משגב, המכללה האקדמית נתניה
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il