"מעשה בתקליט": שמוליק קראוס הולך לאיבוד

אם אתם הייתם מוזיקאים מחוננים, אבל אחרי יצירת כל אלבום הייתם חווים התמוטטות עצבים ומתאשפזים במוסד פסיכיאטרי, כמה אלבומים אתם חושבים שהייתם מוציאים? שמוליק קראוס הוציא חמישה. הוא היה מעורב בהרבה פרויקטים מוזיקלים, וגם בלא מעט קטטות, אבל אלבומי סולו הוא הוציא חמישה. מתוכם אחד הוא כתב בכלא.

קול מחוספס שנשמר בתקליט חד-פעמי

קראוס היום בן 77. את "יום רודף יום", אלבום הסולו האחרון שלו, הוא הוציא לפני עשר שנים. הסרט "מעשה בתקליט" ששודר אמש (א', ערוץ 1), ביקש לתעד את תהליך העשייה של האלבום היפהפה הזה. הכל התחיל מרעיון של יענק'לה רוטבליט, התמלילן של האלבום וחבר טוב וותיק של קראוס, שהזמין את יסמין הדס-ליפשיץ, היוצרת, לצלם חומרים מהם יופקו קליפים לשני שירים מהאלבום. בהמשך עלה הרעיון להפוך את המסע לסרט תיעודי על יצירת התקליט, מה שאולי מסביר חלק מהבלבול שניכר במוצר הסופי.

האיש שמאחורי הקול

הדס-ליפשיץ ליוותה את היוצרים במשך שנה. מהחזרות הביתיות על השירים, ועד הליטוש הסופי באולפן. חוץ מרוטבליט וקראוס היו שם גם משה לוי, המפיק המוזיקלי, עילי בוטנר, ז'אן פול זימבריס ומיקי שביב כנגנים. שנה זה הרבה זמן, וקראוס הוא יוצר ייצרי, לא יציב, בוטה וחשוף. לא אדם פשוט, בטח לא מישהו שעושה חיים קלים לאנשים סביבו, אבל תסתכלו על הצד החיובי - מצוקת חומרים לא היתה שם. מה גם שקראוס האדם, מסועף קריירה ככל שיהיה, זכה למעט מאוד תיעוד אישי בשני העשורים האחרונים, כלומר כזה שאינו אייטם על אשפוז, מעצר - או למה נתנו לו פרס "מפעל חיים", מה שהשאיר חלל גדול לחדש ולהרחיב בו על האיש שמאחורי הקול.

שמוליק קראוס. בין אשפוז לאשפוז (צילום: ענת מוסברג)

אני בטוחה שהדס-ליפשיץ ניגשה לעשיית הסרט עם המון אהבה, וגם קצת חשש, נוכח היכרותה עם התהליך שעובר על קראוס במהלך עבודה על אלבום. אבל התוצאה הסופית, למרבה הצער, קצת מאכזבת. אם היה בסרט ציר או סיפור - הוא נותר מרומז ומפוזר מדי. אין ספק באשר לנושא של הסרט הזה: התהליך הנפשי שעובר קראוס מלבביות חמה בתחילת הדרך, עד ההתפרצות והאשפוז בבית החולים הפסיכיאטרי "אברבאנל", שהגיעו ממש לקראת סף העבודה על האלבום.

שמוליק קראוס וג'וזי כץ. ה"צהוב" הפך למילה גסה

קראוס הוא אדם כריזמטי מאוד, כמעט כל מה שהוא אומר מהפנט את הצופה, אבל היתה חסרה היד שתיקח אותנו לאורך הסרט, ותהפוך את הטלאים לשמיכה אחת. הדס ליפשיץ אמרה בעבר שהיא "העדיפה

להתמקד בעשייה המוזיקלית ולהימנע מחומרים צהובים", ואולי זאת הבעיה. אנחנו חיים בעידן בו נדמה שהצהוב הפך למילה גסה שבולעת את כל הקיום שלנו, אבל בעצם מייצרת הימנעות מהדברים המעניינים באמת. העובדה, למשל, שבשום שלב בסרט, קראוס עצמו לא מתייחס לתהליך הנפשי שעובר עליו מעלה תמיהה. האם הוא לא מודע לו? חושש ממנו? הוא בטוח מכיר אותו. אך הדס ליפשיץ מעדיפה להקדיש דקות ארוכות לחיפושים של הקבוצה לסולם המוזיקלי הנכון, ובכך מעידה שהסרט עיקר את עצמו, בשם ה"הימנעות מהצהוב".

רק בסוף הסרט הצופה נחשף פתאום להתפרצות של קראוס, שנותנת הצצה למצבו הנפשי. אחריה מגיעים קטעי עיתונות שמספרים שגם האלבום הזה הסתיים בהתמוטטות נפשית ובאשפוז. האלבום יוצא למעשה, בלעדיו, על ידי יענק'לה רוטבליט שמגיע לגלי צה"ל להציג את האלבום לבדו. מאז עברו עשר שנים, לא ברור אם קראוס יקליט אי-פעם אלבום נוסף. "מעשה בתקליט" עוקב אחרי עשייה של אלבום יפהפה, של יוצר מורכב ומוכשר להכאיב (או כמו שרוטבליט קורא לו "מחונן ומקולל"). כסרט הוא ממש לא מושלם ודלות התקציב ניכרת בו, אבל האזנה נוספת לקול המחוספס של קראוס ולמילים המדויקות של רוטבליט באלבום, דווקא כן מעניקה לאלבום עוד עומק, ואולי בנקודה זו הסרט כן עשה את שלו.