ימים של שקט: רוגע פנימי כמדד לסקס טוב
אם אנחנו רוצים להיות נוכחים בחוויה האינטימית, עלינו לדומם מנועים ולהניח למחשבות. להתמכר לדממה, לרוגע ולאינטימיות, ולראות באמת את מי שעושה איתנו אהבה
מה קורה לנו כשאנחנו מתקרבים לחדר המיטות, מעוניינים בחוויה מענגת עם גבר או אישה, או אפילו עם עצמנו - באיזה מצב פנימי אנחנו נכנסים למקדש האהבה? האם אנחנו שקטים או סוערים, טרודים או רגועים, רפויים או מתוחים?
עוד בנושא:
הסיוט התממש: לידה שקטה, בלי בכי של תינוק
כרוניקה של מריבה: לילה לא שקט על הספה
האם אנחנו מצליחים באמת לזנוח את הכל מאחור, ולהיות טוטאליים בתוך המרחב האינטימי שלנו? ברוב המקרים, זה קשה לנו מאד. הסיבה היא די פשוטה: בדיוק באותה מידה שבה המוח שלנו רועש ורוגש בחיי היום יום, כך זה נמשך וחודר, למעשה, לכל מצב חיים אחר שבו אנו מתנסים.
לדומם מנועים
החוויה האנושית התמידית היא זו של המחשבה. אנחנו כל הזמן חושבים, מרגישים וחשים, מגיבים למציאות, נכנסים לאינסוף קונפליקטים מחשבתיים וסתירות פנימיות. פעמים רבות, התחושה היא שהמוח מבעבע ועולה על גדותיו ושעוד רגע אנחנו מתפוצצים מרוב מידע ודברים שעלינו לקחת בחשבון. כמהים לשקט פנימי, אנחנו מסתפקים בשנת הלילה שתרגיע ותזכיר לנו מרחבים אינסופיים של דממה ורוגע המצויים בתוכנו, ולעתים אפילו שנת הלילה שלנו מופרעת מרוב מחשבות ודאגות.
אם כן, ברור שגם כאשר אנחנו עושים סקס, בדיוק אותו מצב תודעתי מבולגן וכאוטי הוא זה שמתקשה להיות באמת נוכח ורפוי בתוך סיטואציה שהדרך היחידה ליהנות ממנה בטוטאליות הוא רוגע מושלם. במובן הזה, הדבר נוגע לגברים ונשים כאחד, שכן כולנו חולקים את אותו מצב בלתי נשלט של רעש מוחי מתמיד ומתח קיומי.
דוגמאות למחשבות נפוצות שעשויות לעלות במפגש המיני: "האם אני יפה מספיק בשבילו?"; "אני חייב דיאטה, זה לא נראה טוב!"; "קשה לי להגיד לו מה אני באמת אוהבת ושוב זה יהיה מזעזע כמו בדרך כלל"; "אני רוצה כבר לגמור בתוכה"; "אני חייבת להגיע לאורגזמה היום!"; "רק שהילדים לא ישמעו אותנו".
לצד כל אלה, אני מאמינה שעמוק בפנים מצוי רצון אמיתי לגלות מי נהיה בלי כל המחשבות המטרידות, מה היא אותה נוכחות חדשה שיכולה להתגלות אם נלמד לנקות מתוכנו את כל נקודות ההתייחסות המחשבתיות, לטובת הקשבה עמוקה לרגע הזה ולמרחב האינטימי שנפתח במפגש המיני.
להתאהב בדממה
הדממה היא מעודנת, דרוש דחף עצום וחזק כדי שיתאפשר מגע איתה, היא לא נותנת לכל אחד להרפות אל תוכה, וכל מי שינסה לעשות מניפולציות כאלה ואחרות כדי "להשיג" דממה (דרך סמים, משככי כאבים או כדורים פסיכיאטריים), במקרה הטוב יזכה בהצצה רגעית לתוכה ואז מיד ייזרק חזרה אל נפתולי המחשבות שלו.
המורים הרוחניים הגדולים נוהגים לומר שהדממה מצויה במרווח שבין כל שאיפה לנשיפה. אתם יכולים לנסות ולחוש, את המרווח ההולך וגדל ככל שתשומת הלב ממוקדת בו לחלוטין, המרווח שבין כניסה של אוויר לתוך הגוף ליציאה שלו החוצה. פעולה טבעית ובלתי נשלטת שעצם המיקוד בה מזכיר לנו שכל הרוגע שחיפשנו אי פעם מצוי רק בתוך עצמנו.
הגילוי הזה הוא קריטי במערכות יחסים ובהגשמה של מיניות על כל צורותיה, כי רק כאשר אני מכירה ומעמיקה לתוך הבית האמיתי שלי, הפנימיות הטהורה שבתוכי – רק אז אני באמת רואה את מי שעושה איתי אהבה, רק אז אני באמת יכולה להביט אל מעבר לריאקציות הרגילות, הפחדים, הקשיים, האכזבות והכעסים ולהיות איתו ובשבילו, פתוחה ונוכחת.
לבנות את מקדש האהבה
עבורי, מקדש האהבה הוא מבנה פנימי, הוא למעשה הבנייה של עצמי משוחררת מעולם המחשבה, יודעת ומבינה שאני לא הוא. איך ייתכן שאני אינסוף הפחדים הסותרים, התשוקות המתחלפות בכל רגע, הדחף המתמיד לא להיות איפה שאני נמצאת עכשיו?
מבנה המחשבה כאוטי ורפטטיבי ולכן לא אמין. פרט למחשבות התפקודיות החשובות (כמו לדעת לדבר, לנהוג ולבשל), רובן ככולן הן פשוט עיסה של זיכרונות, טראומות, אירועים שקרו, משפטים קראתי, רעיונות ששמעתי של אנשים חכמים, ובתוך כל זה – מי אני? לא ייתכן שאני כל אחד ואחת מהרעיונות האלה! זה לא הגיוני. ההיגיון הפשוט והישיר אומר לי שאני חייבת להיות אדם אחד, קול אחד, בהירות וידיעה – ושכל שאר הדברים הם פשוט רעש לבן שיהיה עליי להסיט את תשומת לבי ממנו ולהתמקד במה שאמיתי.
למשל, אם בן זוגי אכזב אותי ולא עמד בהבטחה שהבטיח לי, אוכל לשתף אותו בתחושות שלי, באופן טבעי זה הכרחי לקרבה בינינו, עם זאת, הנטייה של המחשבה תהיה להסיק שמרגע זה והלאה לא ניתן יהיה לתת אמון בבן זוגי לעולם (ואולי אפילו בכל הגברים בעולם), כי הוא אכזב אותי פעם אחת ולכן לעולם זה ימשיך כך, וכך עם המטען הזה, מערכת היחסים נמשכת וצוברת סוג של ריקבון פנימי שנובע מחוסר הבחנה בין שקר לאמת.
האמת היא שבן זוגי טעה בפעולה מסוימת שלו, והאמת היא שזה אכזב אותי. וזהו. בזה זה נגמר. אני יכולה לקחת נשימה עמוקה, לחלוק איתו את רגשותיי, לחוש מוכלת ואהובה, להבין גם אותו, לאפשר לו לקחת אחריות על האופן שבו הוא פעל, ולקחת אחריות מלאה על הרגשות שלי ועל הבחירה שלי במערכת היחסים.
המחשבה תמיד מספרת לנו שהמצב הרבה יותר גרוע ממה שהוא, ושיש "בעיה" וצריך לפתור אותה. תודעת הבעיה גורמת לנו לתחושה מתמדת של חסימה, כאב ותקיעות, ומונעת מאיתנו הבנה ישירה שרק אני אחראי לסבל שלי בפרשנות שאותה אני מעניק למציאות.
הבנייה של מקדש האהבה הפנימי דורשת מאיתנו בראש ובראשונה כנות מוחלטת, כזו שבה אנחנו לומדים לראות את תכולת התודעה את כל הכאבים, הפחדים, המחסומים, הדפוסים, ההתמכרויות והכעסים. מודעות היא הראייה הישירה של מצבי כפי שהוא היום, מבלי לנסות לעטוף אותו במילים יפות, מבלי להסתפק בדימוי העצמי "הטוב" או "הרע" שיש לנו על עצמנו.
אם אנחנו רוצים באמת להתפתח, השלב הראשון הוא פשוט ראיית הקיים, רק כך נוכל לסלול לעצמנו נתיב חדש לצמיחה. השלב השני בבנייה של מקדש האהבה הוא ההעמקה לתוך הדממה, לתוך המרחב שבתוכו אין כלום, אין מחשבות, אין רגשות ואין "אותי" במובן מסוים. הכל נרגע ויודע – אהבה תהיה ביטוי טבעי של מרחב הדממה. ככל שאנחנו שקטים ונחים בתוך העצמי האיתן שלנו, אהבה תנבע מתוכנו כמו מעיין מים טהורים, תשפיע על סביבתנו ותעניק את עצמה ללא תנאי.
באופן טבעי, הקפיצה הזו ממצב הרעש למצב הדממה דורשת להתייצב מול האתגרים הרגשיים ולפתור אותם. כמטפלת, אני פוגשת פעמים רבות בתכולת התודעה המאד רגשית וכואבת של נשים וגברים בתחום המיני והאינטימי. פחד מגברים וכעס עצום כלפיהם, פחד מנשים ותחושה שהן משתלטות על הכל, תחושות של קורבנות ומסכנות, פחד מעוצמה, קשיים להתבטא במיניות ובכלל, חוויות טראומטיות – אלה הן רק דוגמאות בודדות למבנה תודעתי רחב ומגוון בהיקף שלו שמשפיע למעשה על כולנו.
גם אם אני עצמי לא חוויתי אונס בחיי, כאשר אישה מספרת לי שחדרו אליה באלימות אני חשה את הכאב שלה כאילו הוא היה שלי, והתחושה הפנימית היא שגם אני נאנסתי במובן מסוים. איך אפשר להסביר את התחושות האלה? כדי שנוכל להבין את האופן שבו אנו משפיעים ומושפעים זה מזה, בואו נביט יחד על כדור הארץ כולו, ואז נרחיב עוד את נקודת המבט שלנו לעבר הקוסמוס ואז אפילו אל מעבר לו. דבר אחד ברור בהתבוננות שכזאת, יש רק אחד.
כל הדבר הזה, כל ההתרחשות המסתורית הזאת שמתרחשת כאן היא אחת. יש שיקראו לה אלוהים, אחרים יעדיפו להתייחס אליה כאינסוף או כחיים עצמם. אם יש רק אחד שחווה וחי את הכל, זה אומר שישנה רק תודעה אנושית אחת שצוברת בתוכה אינסוף זיכרונות עבר, חוויות אנושיות מכל סוג ומין, בונה סוג של תת מודע קולקטיבי שמושפע ומשפיע על הכל.
במובן זה, כל אישה מכילה בתוכה משהו מחוויות נשיות של חדירה גברית לא מדויקת ולא הרמונית, וכל גבר מורכב גם מהיסטוריה רבת שנים של מלחמות, כיבוש ושימוש בכוח כדרך לנוע בעולם. כשמבינים את זה – אפשר להתחיל לחוש מדוע כאשר אנחנו מתפשטים בטבעיות, ומתחילים לגעת אחד בשני בגוף ובנפש כל כך הרבה דברים עולים בינינו שמבקשים להיפתר דרכנו.
האור הלבן
שיטת האור הלבן היא הכלי שאני מצאתי כמועיל במיוחד בכל הנוגע לריפוי והתמרה של תת המודע. מדובר בסדרה של טכניקות למודעות עצמית והתרחבות התודעה שמאפשרות לאדם להיכנס למצב תודעתי שבו הוא חופשי מרובד הבעיה, משוחרר מכל זיכרון שבו משהו רע קרה לו, ומתוך חווית האושר הקיומית הזו הוא מסכים לחזור לכל חוויה מאיימת ולרפא אותה.
באופן הזה, חוויות החיים שלנו הופכות להיות חומר בעירה להתפתחות וצמיחה, שמאפשר לנו בכל רגע לעשות את הצעד הבא לעבר הרמוניה פנימית וחיים בריאים.
אנחנו כל כך רגילים שיש לנו בעיות ושהן לא פתירות, עד שפעמים רבות אנחנו מסכימים לקבל את המצב כמו שהוא פשוט מפני שאנחנו לא מכירים דרכים יעילות ומדויקות מספיק כדי לשנות אותו. אכן, כל עוד אנחנו רק משוחחים על המצב ומתבוננים עליו מזוויות שונות, הוא נראה לא פתיר, כאב הוא כאב. אולם ישנו מרחב עמוק בתוכנו, דומם, שקט ומלא בתבונה, מתוכו הבעיות נראות אחרת. הן נראות כאתגרים אפשריים לחלוטין להתמודדות ופתרונות יצירתיים צצים בתוכו כפטריות אחרי הגשם.
אז מה אתם אומרים? האם ייתכן שכל האתגרים שאנחנו פוגשים במיטה ומחוצה לה, באינטימיות ובהיעדר שלה, הם מקפצות לצמיחה והזדמנויות לגלם יותר ויותר אהבה דרכנו? האם יכול להיות שדווקא במקומות שהכי קשים לנו, שהכי חסומים עבורנו, נגלה שאנחנו יכולים לגדול ולהיות יותר ממה שהיינו עד לאותו רגע? אני יודעת שכן, ואתם?
לכל הכתבות, העדכונים והסקרים - כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים
דורית בר – אימון אישי, תרפיסטית ליחידים וזוגות בתחום המיניות מרצה ומנחה סדנאות על מיניות ומערכות יחסים לנשים, גברים וזוגות.
לפנייה לכתב/ת 
