דסטין הופמן: הדהירה אל המסך הקטן
דסטין הופמן הוא עמוד תווך בהיכל התהילה של הקולנוע האמריקאי. אם ענק כמוהו מבלה את דמדומי הקריירה שלו בטלוויזיה, אז לא משנה כמה טובה סדרת הדרמה " Luck". מדובר בעוד סימן לכך שהשמש ההוליוודית שוקעת
דסטין הופמן הוא בחור חכם. אולי זה הגניוס היהודי, ואולי זה בגלל שאם אתה שחקן מוכשר שרוצה להיות כוכב הוליוודי, אבל נראה כמו דסטין הופמן, כדאי שתהיה לפחות חכם. ומה כל כך חכם בדסטין הופמן? ובכן, הוא יודע למשל לבחור את העבודות שלו.
האיש מבין שכוכבו ההוליוודי שקע במעמקי המדרכה המפורסמת, אבל לפחות בוחר לעצמו תפקידים מעניינים בסרטים מוערכים ("מעבר לכל דמיון", "הסיפור על פי בארני"), ומדי פעם שולח קריצה משועשעת בלהיט הוליוודי ("פגוש את הפוקרס", "קונג פו פנדה"). אם זה נשמע לכם כיוון מובן מאליו לכוכב הוליוודי דועך, אתם מוזמנים להציץ בחלקים האחרונים בפילמוגרפיות של בני דורו - רוברט דה נירו ואל פצ'ינו.
לפני כשנה וחצי עשה הופמן מעשה: הוא הלך להצטלם לפיילוט של "Luck" - סדרה חדשה העוסקת במירוצי סוסים ותעשיית ההימורים העומדת מאחוריהם. כשהפיילוט הפך לסדרה ב־HBO, נרשם פרק חדש - לא רק בקריירה שלו, אלא גם בהיסטוריה של הטלוויזיה האמריקאית. בפרק הזה גם סופרסטארים מצמצמים את עצמם לתוך המסך הקטן.
שיהיה ברור: עם כל הכבוד לגבריאל ביירן, ללורנס פישבורן ואפילו לזוכה האוסקר ג'רמי איירונס, אגדה הוליוודית בקליבר של הופמן שעושה תפקיד קבוע בטלוויזיה זה סיפור אחר. מי שהיה ראצו ריזו ב"קאובוי של חצות" והבוגר ב"הבוגר", הוא הכוכב הגדול ביותר שנפל לו האסימון: הוליווד הפסיקה לחכות לו ולנפילים שכמותו. אין לה עוד מה להציע להם.
הוליווד תקועה כל כך עמוק בתחת של התלת־ממד, של הסיקוולים ושל הבלוקבאסטרים, שכבר לא נשאר לה זמן וסבלנות לסרטים שיתאימו לשחקנים רציניים ומבוגרים כמו הופמן בן ה־74. את המעט שיש, לוקחים ילדים כמו לאונרדו דיקפריו ובראד פיט ועושים ממנו שטיח לאוסקר. לזקנים נשארים רק תפקידי הסבא האקסצנטרי, בי־מוביז וסרטי פסטיבלים.
אז הופמן החליט שלא מתאים לו לגמור מתויג כפארסה כמו דה נירו ופצ'ינו, לחצות את קו המצלמה כמו רוברט רדפורד, להוריד הילוך כמו ג'ק ניקולסון, או לתלות את הנעליים כמו ג'ין הקמן. הוא החליט ללכת למקום שבו עדיין מציעים תפקידים מעולים לשחקנים מוכשרים. פעם, כשהופמן היה בשנות ה־30 לחייו, קראו לזה הקולנוע האמריקאי. היום קוראים לזה הטלוויזיה האמריקאית.
למד משהו מגלן קלוז
את מה שהופמן מגלה עכשיו למדו השחקניות ההוליוודיות כבר מזמן. הן, שרואות איך הנעורים שלהן עוזבים אותן עם הקריירה במזוודה, גילו שהטלוויזיה עדיין מתייחסת בכבוד לשחקניות מבוגרות. כך החל פעפוע של כישרון מהמסך הגדול לקטן: גלן קלוז, הולי האנטר, קיירה סדג'וויק, מרי לואיז פארקר, סאלי פילד, קתי בייטס, לורה ליני, לורה דרן, ג'יין טריפלהורן, מריה בלו.
מה שקרה להופמן בשנות ה־70 לחייו קרה לרובן כבר בשנות ה־40 שלהן. גם שלוש הדיאנות - ווסט, לאד וקיטון - חתכו לטלוויזיה כשהבינו שבגילן כבר אין מה לחפש בהוליווד (בטח כל עוד מריל סטריפ והלן מירן מחלקות ביניהן את כל התפקידים המעניינים). ווסט הלכה ל"בטיפול", לאד מופיעה עם בתה לורה דרן ב"מוארת", וקיטון עשתה פיילוט שלא צלח ל־HBO.
אז עכשיו זה קורה גם לגברים. הופמן, שצופי Yes Oh כבר יכולים לשפוט את גירסת המסך הקטן שלו, מסמל רק את שיאו של תהליך שהחל בשחקנים זוטרים יותר שנדחקו מפלנטת הכוכבים ההוליוודית: ביירן, פישבורן, אלפרד מולינה, ביל פקסטון, סם ניל, ג'יימס ספיידר, ג'יימס וודס. כוכבים נשכחים כמו איירונס וניק נולטה מצאו בטלוויזיה הזדמנות לחדש ימיהם; שחקני משנה נצחיים כמו ג'ף גולדבלום וסטיב בושמי זכו בה לתפקידים ראשיים; הבטחות בדימוס כמו קיפר סאתרלנד וצ'ארלי שין מצאו בה תהילה מאוחרת. אפילו אבותיהם הקשישים, דונלד ומרטין, הלכו באותה דרך.
כעת גם שחקנים צעירים בעלי עתיד מבטיח לא חוששים - ולפעמים אפילו מעדיפים ללכת לקריירה טלוויזיונית, ליהנות מיציבות כלכלית ואמנותית ולבנות תפקידים מורכבים שאולי יזניקו אותם לכוכבות הוליוודית, או יהפכו אותם לאייקונים תרבותיים. קחו לדוגמה את מייקל פיט, מי שסומן לרגע כלאונרדו דיקפריו הבא: הוא שם את הקריירה הקולנועית בהמתנה ונכנס לתפקיד ארוך טווח ב"אימפריית הפשע". טימותי אוליפנט עשה סימנים של פריצה לקולנוע, אבל שינה כיוון ונכנס עמוק לכובעי הבוקרים של "דדווד" ו"צדק פרטי". ג'ייסון שוורצמן וזאק גליפיאנאקיס התמסרו ל"משועמם", ובן סטילר עומד להפיק, לביים ולככב בסדרה חדשה ב־HBO בשם All Talk.
הזמנים השתנו, התפקידים נעלמו
דסטין הופמן גדל בקולנוע האמריקאי המשובח והנועז של שנות ה־70, החממה שבה גדלו לצידו כמה מהכישרונות הגדולים בתולדות הוליווד: ניקולסון, הקמן, דה נירו, פצ'ינו, רדפורד, וורן בייטי, רוברט דובאל ואחרים. פול ניומן היה בשיאו. מרלון ברנדו, בגירסה המבוגרת, יצר כמה מתפקידיו הנודעים ביותר. היו שם גם ריצ'רד דרייפוס ורוי שיידר וג'יימס קאן. אבל הזמנים השתנו. הוליווד עדיין מגדלת כישרונות פה ושם (כמו ראיין גוסלינג, ג'וזף גורדון לוויט) אבל זה לא דומה לגשם המטאורים ההוא. ואני אומר לכם שזה לא הכישרון שהלך. אלה התפקידים.
הוליווד של היום מציעה מעט מאוד בשר ששחקן יכול לנעוץ בו את שיניו. אם אתה לא יכול להיות גיבור־על, לתפקד כאביר חלומות, או לגלם אדם צעיר וזקן באותו סרט, אין לך מה לחפש על המסך הגדול. הוא שייך לג'ורג' קלונים של העולם. וקלוני הוא הדוגמה המושלמת לתנועה ההפוכה, שהופכת לנדירה, של כוכב טלוויזיה שהופך לכוכב קולנוע. ג'ון האם המלוקק עשוי להיות הבא בתור.
אז אולי הישועה של הצעירים הרעבים והוותיקים המשופשפים תצמח מהטלוויזיה. העידן שנקרא "תור הזהב של הטלוויזיה האמריקאית" יכול להיות גם תור הזהב של
השחקן האמריקאי. במקומות שמציעים תפקידים מורכבים, שלמים ומאתגרים, יימצאו גם השחקנים שיגלמו אותם. והטלוויזיה מציעה רבים כאלה: הגנגסטר החרדתי טוני סופרנו, המורה שהיה לברון סמים וולטר ווייט ("שובר שורות"), ראש העיר הכוחני והדועך טום קיין ("בוס").
שורה ארוכה של גברים חזקים ופגומים מתייצבת על המסך הקטן, ותור ארוך של שחקנים מעולים עומד בתור כדי להיכנס לעורם. ואם בראש התור מתייצב דסטין הופמן, סימן שמשהו טוב מאוד עובר על הטלוויזיה האמריקאית, ומשהו רקוב מאוד בהוליווד.
לפנייה לכתב/ת 
