ג'ק חסר הפחד: התמכרות הרסנית לאדרנלין

כשאנשים אומרים שהם מכורים לזה, הם בדרך כלל מוסיפים קריצה או חצי חיוך. יש שמושכים בכתפיים, ואומרים: "מה אני יכול לעשות, אני מכור". הם מסובבים את גבם אליך והולכים ל"סם" שלהם. אחריהם בדרך כלל, משתרך אגו ענק, אחריו דאווין עצום ואחריהם עוד קצת אגו. ההתמכרות שלי היא שונה לחלוטין, היא אינה מלווה בקריצות וחיוכים, בטח שלא באגו. ההתמכרות שלי לאדרנלין היא אמיתית.

עוד סיפורים שמשתתפים בתחרות:

המפלצת שבתוכי: רעב בלתי נשלט לסקס ולגברים

הרומנטי הפך למטרד, האהבה - לתלותיות מסוכנת

דיסלייק: לפרוץ לחשבון הפייסבוק של האקס

אוהבת רצח: אפילו המוות לא יפריד בינינו

בגיל 22 החזקתי שתי עבודות רק כדי לממן כניסות לפארקי שעשועים. ודאי רכבתי על כל רכבת הרים שאתם מכירים עשרות ומאות פעמים. הייתי חייב, הייתי מכור. כשהייתי בן 18, ברחתי מכמה שוטרים רכוב על האופנוע שלי. הם ויתרו כשזינקתי מעל לנהר והתרסקתי בעברו השני. הרגשתי את האדרנלין זורם לי בעורקים. הייתי בעולם אחר, ומאז אני מכור.

להתמכר לריגוש המסחרר

אם הגוף שלי לא מקבל את מנת האדרנלין היומית שלו, אני נכנס ל"קריז". בהתחלה פשוט הייתי רועד והייתי חייב להיכנס לכל פארק שעשועים שראיתי, רק כדי להירגע. אחר כך כבר התחילו ההקאות וההתעלפויות, כך שבכל יום קפצתי מגג הבניין שלי עם מצנח מאולתר שבניתי מוילון המקלחת. עם הזמן, הדרישה לאדרנלין גברה והייתי חייב להגדיל את הסיכון.

שלא תטעו לרגע, לא נהניתי מזה. בכל פעם שקפצתי מהגג לא שמחתי לראות את קהל השכנים המחכה לי למטה, וצועק: "ג'ק חסר הפחד, ג'ק חסר הפחד". הם רק הרגיזו אותי, וגרמו לי להבין עד לאיזו רמה של התמכרות הגעתי.

נהפכתי לנהג מרוצים מקצועי. הגביעים לא הזיזו לי (יש לי אחד שאני עדיין משתמש בו כקערת גרגרים ליונה שלי). היה איכפת לי רק מהריגוש. גם אם המהירות לא הייתה גבוהה (בסטנדרטים של תחרות), עדיין הייתי מקבל את המנה שלי. בתקופה ההיא הייתי מסודר: היו לי פרנסה, תהילה וריגושים, הכל היה כמעט מושלם, עד ששוב התחילו הרעידות. זה כאילו שהגוף שלי נהפך לפתע לתקליט שאתה שומע כשאתה מתקשר למספר לא קיים, תקליט תקוע שלא מפסיק להגיד: "כמות הסם אותה אתה מספק לי איננה מספקת אותי יותר, אנא נסה שנית".

הריגושים הפכו לעבודה של עשרים וארבע שעות. לא היו לי חיי חברה, שלא לדבר על אשה. החלומות שלי על משפחה וילדים קטנים שמתרוצצים לי בין הרגליים, נשארו בגדר חלומות. ועכשיו עוד בא הגוף שלי ואומר לי שזה לא מספיק.

אז התחלתי לקפוץ ממפלים. כבר לא היה איכפת לי אם אתקע למטה בסלעים ואקרע לחתיכות קטנות. רק רציתי להפסיק את ה"קריז". אחרי המפלים באו צוקים ואחריהם מטוסים (כמובן שמאלה כבר קפצתי עם מצנח או לפחות חבל בנג'י).

שנה אחר כך התחלתי להיאבק בתנינים. בשלב הזה, את הפעילויות שלי כבר מימנה איזו רשת טלוויזיה אחת שרצתה לצלם אותי. מסתבר שיש אנשים שנהנים מאוד לראות אותי קופץ אל מותי או משהו בסגנון. בכל אופן, הגוף שלי רצה עוד. החלטתי לסיים את זה.

הטייס שלקח אותי היה מאוד נחמד אליי. יתכן גם שהוא סתם עשה את עצמו כיוון שכבר הייתי די מפורסם בתקופה הזו. כך או כך, הוא חשב שאני אקפוץ עם מצנח וכך גם הצלם שלידי כמו גם הצופים בבית, אבל אני פשוט השארתי אותו מאחור, נתתי קריצה למצלמה, חייכתי בחצי פה וזינקתי אל השמיים. נחשו מה, הצלחתי לעוף.

סיפורו של ערן הוא הסיפור החמישי שמתפרסם בתחרות הסיפורים הקצרים של ערוץ יחסים. גם לכם יש סיפורים על התמכרויות ואובססיות? שלחו אלינו ואולי תוכלו לזכות במנוי לקולנוע לב.

• לכל העדכונים, כנסו לעמוד המעריצים של ערוץ יחסים בפייסבוק