"ילדה גדולה": פרק מספר

גיבורת "ילדה גדולה", מכונה "רולה", למרות שבכלל קוראים לה רויטל. "רולה" הוא כינוי הגנאי שאחותה הקטנה העניקה לה ומלווה אותה מאז גיל 13, הגיל שבו התגרשו הוריה והיא החלה לאכול. לאכול הרבה. הרומן מסופר בגוף ראשון מפיה של בחורה-נערה צעירה, בעלת משקל עודף ובהתאמה הערכה עצמית נמוכה, שלא גויסה, וגם לא רוצה ללמוד או לעבוד, ובעצם לא רוצה כלום מהחיים האלה, חוץ מלרזות וחוץ ממה שכולם רוצים: אהבה, כמובן. וכיוון שאין כזו בנמצא, אפילו לא סקס מזדמן, בגלל המעגל האינסופי של ההשמנה והשנאה העצמית שבצדה, היא מתנחמת באוכל, שמכתיב את חייה ומספק לה נחמה יחידה ושליטה כלשהי עליהם.

"ילדה גדולה". "אני לא אסלח לה בחיים" (עטיפת הספר)

החלומות שלה ממשיכים להתנפץ אל מציאות עגומה, עד שברגע נמהר אחד היא מחליטה לנצח את הדיכאון ואת הרעב לאוכל, לקחת את אביבית, החברה היחידה שלה, ולברוח מהמדינה שלא מכירה בה, מאמה שלא מבינה אותה, מאחותה הצעירה שלועגת לה ומהזיכרונות של החברים המתעללים בבית הספר. מרגע הנחיתה בלונדון, העיר הנכספת, השתיים נעות בין התעלויות משולהבות לתהומות של חושך, ומתוודעות לבליל מטורף של בילויים ליליים, סמים ובחורים מכל הסוגים ובריחה מסויטת לאמסטרדם. ומבעד לכל אלה נחשף מרקם הנפש השברירי וההרסני של דמות שוליים חסרת אחיזה, אשר מה שמניע אותה בסופו של דבר הוא הצורך הנואש באהבה.

עמיחי שלו (1973) הוא סופר, מרצה, מבקר ועורך. ילדה גדולה הוא ספרו השלישי. קדמו לו "ימי הפופ", שזכה לתשבחות הביקורת, ו"הנפשיים", שהיה מועמד לפרס ספיר.

1.

לא יכולה לנשום פה כבר. הכול סוגר עלי. הקירות בצהוב מרגרינה, הספות החרוכות מבדלים, האור בסלון שמטגן חומינים, ארונות המטבח, הריח שיוצא מהסכו"ם אחרי שהוא נשטף, ולפני שהוא נשטף, המגבות הקטנות המעצבנות, האחות הקטנה המעצבנת, האמא הגדולה המעצבנת, ואני הענקית המעצבנת. הטלוויזיה שגורמת לי לאכול הרבה, הירקות שגורמים לי להרגיש רעבה גם אחרי שאני דוחפת חצי ראש כרוב ובא לי להקיא. אני לא יכולה לנשום פה כבר,

אני מריחה את כל סוגי המזון שבבית, מריחה את שקיות הבייגלה הסגורות בארון, מריחה את הקמח היבש, את הטעם החמוץ תפל של אבקת המרק, את שתי העגבניות הרכות, את תחילת הקלקול של החלב בקרטון, את פירורי הלחם, את האפשרויות, השילובים, התרכובות, את מיצי המרה שלי, את עור הידיים. אני מריחה אפילו את המוח שלי, כמו ריח של עפר, ורוצה כבר לשפשף את הגוף באמבטיה, לא כדי להסיר ממנו לכלוך, אני הרי נקייה כמו חתולה, אלא לשטוף במים קרים, כואבים.

המזגן עם הנהימות שלו כאילו קורא לי אליו, והבגדים שלי שתלויים בחוץ על החבל מביכים אותי. חזייה וכמה זוגות תחתונים ענקיים. שרק לא יבואו שוב הילדים של סעדיה ויבהו בהם עד שאיאלץ לסלק אותם. כל כך חם לי בגוף, אפילו כשאני ממש יושבת על התריסים של המזגן. אולי בגלל שהגוף כזה גדול, לחום קשה להימלט. הוא מכרסם אותי ומתיש כמו איזה חיידק טורף, מקשה עלי לנשום. יוצא לי אוויר חם מהפה כאילו אני מנוע של סובארו, זוללת דלק כמו מכונית יפנית.

"תעשי משהו עם החיים שלך כבר, תמצאי עבודה, אז מה אם לא גייסו אותך? תפסיקי להסתובב לי בבית עם פרצוף תחת, את מביאה לי דיכאון," ככה אמא שלי אומרת כל הזמן, ובא לי לנשוך אותה בפרצוף. אמא לא רזה, אבל לא שמנה, היא שומרת על עצמה, היא עושה הליכות עם בטי, החברה שלה. היא לא הציעה לי להצטרף. לא הייתי מצטרפת בחיים. אני שונאת את בטי, יש לה מבט מתנשא, היא מרחמת עלי, ובטח מספרת לאמא כמה הבת שלה, עמליה, יודעת לשמור על עצמה ולעשות אירובי ולאכול בריא, וגם הולך לה עם בחורים. אבל עמליה היא חתיכת שרמוטה, האף שלה עקום, היא צריכה ניתוח פלסטי דחוף, והיא מוכנה להזדיין עם כל בחור ברדיוס שלה.

המזגן מושך אותי אליו, אבל גם המקרר. קרב של מכשירי חשמל מתנהל עלי, אני כמעט מוחמאת. בוחרת בסוף במקרר. זה כמו להסתכל בראי, יודעת בדיוק מה אראה, אבל הנה הסיר עם האורז מאתמול ששכחתי מקיומו, אורז דביק, שרוף בקצותיו, עם יותר מדי שמן ופחות מדי אבקת מרק. מתאים לסרטי לילה, לא לבוקר. בבוקר הרי צריך משהו קליל כמו סנדוויץ', ואולי באמת אלך אחר כך למכולת של חיים. אבל מוקדם מדי, חם מדי, נסתובב קצת בבית, יש עוד זמן עד שיגיע הרגע לצאת, נפעיל את הגוף, נשרוף כמה קלוריות, ככה נרוויח את הסנדוויץ', לפחות מבחינת המצפון. אמא בטח היתה אומרת, "אז אולי תורידי כביסה, יא בטטה," או משהו כזה.

ורק בגלל זה אני לא אוריד כביסה, אפילו שזה סוג של פעילות גופנית. שהיא תעשה את זה, ושלא תעשה לי פרצופים. בכלל, רוב הכביסה שם שלה, ואני לא מוכנה להוריד את הכביסה של האחות הקטנה והזונה שלי. אני לא עובדת אצלה. מעניין איפה היא עכשיו, בטח עם החברה הסתומה שלה נטלי. שתיהן כל כך דקות ומעצבנות בגוף שלהן, ואחותי מבינה את החולשה שלי, היא יודעת, וכל הזמן מנפנפת בגוף הדק שלה, פורשת אותו לראווה בכל רגע שהיא נמצאת לידי. היא יודעת שזה מכאיב לי, והכי מעצבן שהיא לא חושבת בכלל על מה היא מכניסה לפה, היא בולסת הכול בלי נקיפות מצפון, כמו בור בלי תחתית, כאילו היא לא בחורה, כאילו היא לא אנושית.

אני יודעת שהיא בסך הכול בת ארבע עשרה, צוציקית קטנה שלא מבינה כלום מהחיים שלה, אבל היא אשמה בזה שקוראים לי לפעמים רוּלָה, היא המציאה את הכינוי הזה, ואחר כך איכשהו הוא התפשט גם לבית הספר, לא ברור איך, התגלגל באוויר, בחול, בזיעה, היא הפיצה את זה כמו מחלה. אני לא אסלח לה בחיים.

אני חייבת לאכול את העגבנייה הזאת, היא לא תשרוד עוד יום. אני תוחבת אותה ללוע, היא נכנסת שלמה, נמעכת לה בפְנים, שטופת דם גבר דמיוני. יש לה טעם מתכתי חמצמץ, כל כך מיותרת העגבנייה הזאת, אבל לפחות היא דלת קלוריות. מלא יצורים אדומים קטנים מתפוצצים לי בפְנים. משהו מרשרש בחוץ, אני פותחת קצת את התריס, והנה הילדים של סעדיה, בני תשע ושתים עשרה, רזים ומכוערים כמו קישואים חרוכים, לקטן כבר יש שפם. הגדול מזכיר יותר חציל, ויש לו קול צייצני כמו של הדבורה מאיה.

הם מתקרבים לחצר. אין לי כוח לצאת. חם מדי. שיסתכלו על החזייה שלי ויאוננו עד שימותו, שתהיה להם סתימת שפיך בחלל המוח, כבר לא אכפת לי. אם היה פחות חם אולי הייתי יוצאת, שורפת כמה קלוריות על הדרך, אבל השמש תעשה לי כתמים על הפנים, כמו זה שיש לי מתחת לאף. אמא אמרה שזה פיגמנטים, שגם לה היו כאלה אחרי הלידות, וצחקה עלי, "את מזדקנת."

לפעמים אני ממש מתגעגעת לתיכון. נכון, שנאתי כל רגע, הייתי מוקפת כּוּסיוֹת עם גוף של סלרי, מאלה שאכלו חסה במקום ארוחת צהריים, והיו להן חברים אופנוענים שחרטו לעצמם על היד שלוש נקודות - שזה אומר "לא שם זין על המשטרה", ותמיד היו להן מלא תוכניות לסופשבוע. הן ריכלו עלי וצחקו עלי, אבל גם קצת פחדו ממני, כי אני חזקה, ואני יודעת לצעוק, כמו אז כשצעקתי על מירית בן בסט שתסתום את הפה, וכל הכיתה השתתקה, והמורה קפאה כמו נציב מלח, והרגשתי כל כך טוב עם עצמי, כל כך חזקה, כל כך לא שמנה לרגע, ואחר כך, למחרת, ניסיתי לצעוק שוב, הפעם על רחל ירוחם, אבל משהו התקלקל, הרגשתי שסתם צעקתי, שכבר לא התרגשו ממני כל כך, ורחל רק אמרה לי "רולה" וחייכה, וככה היא חשבה שהיא ניצחה.

אולי טוב שלא הלכתי לצבא, הרולה הזה בטח היה איכשהו מתגלגל גם לשם, מי יודע איך. לשמות גנאי יש כוחות כאלה לזוז בין מסגרות כמו צללים. אחר כך, כשנשמע הצלצול, עדיין הייתי בתוך הרולה הזאת, הייתי חייבת לעשות משהו, להחזיר לעצמי את הכבוד, לצאת המנצחת, אז ניגשתי אליה והורדתי לה סטירה שהתלבשה לה מושלם על הפרצוף. זה יצא ככה, בלי לחשוב, והבנים עמדו מסביב, חשבו יש מכות, עשו מעגל ומחאו כפיים, אבל המורה הפרידה. ומאז רחל סתמה את הפה, ישבה מכווצת בפינה עד סוף השנה, עד שכמעט ריחמתי עליה. כל בוקר היה בשבילי כמו לצאת למלחמה.

אני מסתכלת בטלוויזיה, יש מבזק חדשות, אולי שוב קרה משהו שלא מעניין אותי, מלחמה או בחירות, תמיד יש או מלחמה או בחירות. מראים משהו בכנסת, ממש משעמם, כמעט כמו טקס יום השואה. אני זוכרת איך הכריחו אותי פעם לעלות לאוטובוס ל"יד ושם", כאילו לא מספיקים לנו יום השואה פעם בשנה וכל היום תוכניות בטלוויזיה, מזל שהיה אפשר לצאת באמצע לעשן. המחנכת הסתומה תפסה אותנו והעירה לנו: "באמת, אתן מעשנות באמצע ההרצאה, מה, כבר אין כבוד לקורבנות?" עם דגש על המעשנות, בגלל שהקורבנות נשרפו, כאילו זה משנה להם משהו, וזה לא שאין לי כבוד אליהם, יש לי המון כבוד ותחושת זעזוע, אבל אני לא במצב שאני יכולה להרשות לעצמי את הפריווילגיה הזאת, לרחם, ועוד על אנשים שמתו, שכבר לא סובלים.

ונכון שהנאצים היו נבלות, אבל הכרתי באילת גרמני אחד, מרקוס, כמעט יצא משהו, העור השחום שלי מדליק את הארים, הם לא רגילים אליו, הם רואים בו משהו אקזוטי, נדיר, לכן הם ישקלו ברצינות לזיין שמנה

אקזוטית, לפעמים במקום לבנה מלאה. אבל הוא השתכר, ושקלתי לגהור עליו, אני מתה על המילה הזאת, לגהור, אבל בסוף שתיתי עוד בירה ונפלתי על הרצפה.

בגלל זה אני חושבת לנסוע לאירופה, עם העור שלי והאקזוטיות שלי, לתפוס לי איזה בריטי בהיר שיער וכחול עיניים. אולי אני אמצא אותו באיזה פאב, אולי אמצא לא רק אחד אלא אפילו כמה, כל לילה, ואני חייבת לעשן יותר כי זה מרזה, כמו ללבוש שחור, וכל השחורים שלי על החבל, והילדים של סעדיה עוד שם, כמה זמן אפשר לבהות בחזייה? יכול להיות שהם עד כדי כך פתטיים ובוהים בזו של אמא? אם ככה, אני כמעט מרחמת עליהם. בכל זאת אני פותחת את החלון, זה משמיע רעש, הם נבהלים אבל לא בורחים. "מה אתם רוצים, יא נבלות?" החציל הגדול מגחך והקישוא הקטן מתבייש. כמעט בא לי להרים את החולצה ולהראות להם את החזייה. לרגע הם קופאים במקום, כאילו קראו את המחשבות שלי. "רוצים לראות ציצי? זה מה שאתם רוצים?" הם נדרכים, אני מתחילה להרים את החולצה, אבל הבטן מפריעה לה והיא בקושי עולה. הם מתחילים לצחקק, ובורחים משם. 

"ילדה גדולה", מאת עמיחי שלו. הוצאת ידיעות ספרים. 253 עמ'.