השופט לאם שבנה נהרג: נזקך הנפשי אינו ממשי

את מה שארע לפ' היא לא תשכח כל ימי חייה. פ' אירחה בביתה קרובי משפחה. לפתע שמעה צעקות. היא מיהרה החוצה. לעיניה התגלתה תמונה שאין מזעזעת ממנה: בנה בן השלוש, ישב בג'יפ של סבו. הג'יפ התדרדר במורד הכביש. לפתע הבן עף אל מתחת לגלגלי הג'יפ ונפגע בצורה אנושה.

עוד בכסף שלי:

• סך העמלות שגבו הבנקים ב 2011: 14 מיליארד שקל
• שיקרה לבטוח בגלל דאגה לבנה ובכל זאת זכתה 
  

הילד הובהל לבית החולים. שלושה ימים נלחמו הרופאים על חייו. פ' לא משה ממיטת בנה. ביום הרביעי קרסו מערכות גופו. הילד נפטר.

לאחר התאונה, החל מצבה הנפשי של פ' להתדרדר. הזיות, הפרעות שינה ועוד תופעות קשות. במשפט הפיצויים שהתנהל בין פ' לבין מבטחת הג'יפ, ביטוח ישיר, מינה בית המשפט מומחה בתחום הפסיכיאטרי. המומחה קבע כי פ' סובלת מנכות נפשית בשיעור 15% לצמיתות.

שיעור נכות של 15% בתחום הנפש, משמעו הגבלה בינונית עד בולטת בכושר העבודה וההתאמה הסוציאלית. כך קובעות תקנות הנכות. לכאורה, היה בית המשפט צריך לפסוק לפ' פיצויים בסכומים ניכרים. אף על פי כן, דחתה השופטת עירית הוד מבית משפט השלום בנצרת, את תביעתה של פ' ואף חייבה אותה בהוצאות משפט בסכום של 8,000 שקל.

כיצד הגיעה השופטת לתוצאה שכזו?

פ' ניזוקה נפשית כתוצאה ממות בנה. השופטים רואים בה "נפגע משני". על פי הלכת בית המשפט העליון בפרשת אלסוחה, גם נפגע משני זכאי לפיצויים, אולם זאת רק כאשר "הנזק הנפשי הוא מהותי, מעבר לתגובה נפשית שלילית, עליה ניתן להתגבר בכוחות עצמיים".

לדעת השופטת עירית הוד, הנזק הנפשי של פ' לא היה מהותי והיא התגברה עליו בכוחותיה שלה. מה הביא את השופטת הוד למסקנה זו? העובדה שפ' עדיין נוהגת ושבה לעבודה לאותו היקף משרה מלפני התאונה.

פ' סיפרה כי עשתה זאת בלחץ בעלה השוטר ובני משפחתה. לא זו אף זו: השופטת הגיעה למסקנה כי לאחר מות בנה, "מצבה החברתי טוב יותר".

פ' לא הסכימה עם דחיית תביעתה וערערה לבית המשפט המחוזי בנצרת. התיק הונח על שולחנו של השופט יצחק כהן.

כפי שחזרתי וכתבתי בטור זה, בסופו של דבר, השקפתו האישית של השופט חורצת את גורלו של הנפגע לחסד או לשבט. השופט כהן, בטרם ניגש לדון במחלוקת, חשף ביושר את השקפתו.

חייבת להתקיים "פגיעה נפשית חמורה"

בעיניו חשוב להגן על חברות הביטוח משתי סכנות. הראשונה כלכלית. השנייה מפני רמאים. כך בלשונו: "בטרם אדון בשאלה אם הנזק הנפשי של פ' הוא מהותי", כותב השופט, "ראוי להזכיר את הסכנות שבהרחבת הזכות לקבלת פיצויים גם לנפגע משני מהתאונה. קיים סיכון של ריבוי תביעות, הגוררות עמן הכבדה כלכלית על חברות הביטוח. קיימת אפשרות שתובעים מסוימים יבקשו "לקפוץ על העגלה" ויתבעו נזק שאינו תולדה של התאונה שנגרמה".

לכן, ממשיך השופט, לא די בפגיעה נפשית שהיא למרבית הצער נחלתו של כל מי שאיבד מי מיקיריו. חייבת להתקיים פגיעה נפשית חמורה שאינה טבעית לאירוע הטראגי. אכן, מוסיף השופט, חוות הדעת של הפסיכיאטר קובעת לפ' נכות צמיתה בשיעור של 15%. אולם "אין להתייחס לנתון גבולי זה בבחינת כזה ראה וקדש".

יש לבחון את תפקודה של פ'. מהיבט זה, קבע השופט, פ' שבה לעבודתה, במתכונת דומה ובהיקף משרה זהה. היא חזרה לתפקד בעבודות הבית, עבודות בישול וטיפול בילדים. יחסיה עם משפחתה תקינים והיא נוהגת.

השופט מדגיש "סתירה" שמצא בין עדותה של פ' בבית המשפט לבין דברים שמסרה למומחה הרפואי: "פ' העידה כי היא מתקשה לראות צילומי וידאו של בנה המנוח, אולם ציינה בפני המומחה הרפואי כי היא מרבה בצפייה בקלטות אלה".

למרות ה"סתירה", השופט כהן מגלה אמפטיה לסבלה של האם. הוא אומר לה: ליבי עמך, חווית אובדן נוראי כתוצאה ממות בנך. עם זאת, בהיבט המשפטי, הנזק הנפשי שלך אינו מהותי. בסופו של דיון, השופט דחה לחלוטין את תביעתה של פ'.

"סתירה" מטרידה? אולי דווקא ההיפך

ומה עם הוצאות המשפט? ביטוח ישיר, כך מספר השופט, הסכימה "בהגינותה" לבטל את ההוצאות בסך 8,000 שקל שהוטלו על פ' על ידי השופטת הוד. הנה כי כן, חברת ביטוח ישיר גילתה חמלה, מקום בו השופטת הוד לא מצאה לנכון להפעילה.

מעבר לתוצאה הקשה של פסק הדין, מטרידה, לדעתי, ה"סתירה" שמצא השופט בין עדותה של פ' כי היא מתקשה לראות את צילומי הוידאו של בנה המנוח לבין דבריה למומחה הרפואי כי היא מרבה בצפייה בקלטות אלה.

לו יכולתי, הייתי מפנה את השופט אל ספרו של דוסטוייבסקי, האחים קרמאזוב. אל אותה אישה מדממת בליבה, השומעת בעיני רוחה בכאב אינסופי שוב ושוב את צעדיו הקטנים של בנה הקטן המת. כשהיא מפסיקה לשמוע אותם, היא נוסעת אלפי קילומטרים אל ה"ישיש", נציג האלוהים ומתחננת בפניו כי יגרום לכך שהיא תמשיך לשמוע את הצעדים, למרות הכאב שהדבר גורם לה. אין סתירה. נהפוך הוא. ההתעקשות לראות דברים כואבים היא עצמה מעידה על המצוקה הנפשית בה נתונה פ'.