ההתרסקות

עמרי שרון לא אוהב דרמות. גם כשמסביבו הכול סוער, הוא מעדיף לתאר את המצב במילים פשוטות, לא מתלהמות. "הפסדנו", השיב כשנשאל לפשר התבוסה של לבני, "פשוט כי לא הבאנו מספיק אנשים להצביע. פשוט מאוד".

עובדתית, שרון הבן צודק. הפוליטיקה היא אכן מדע של מספרים, ודאי פריימריז לראשות מפלגה. בסוף - המבחן הוא מבחן כמותי, מבחן ה"פתקים שלה" מול ה"פתקים שלו". ובמבחן הזה, הפתקים שלו, של שאול מופז, היו רבים יותר. אבל לא רק בפתקים הוא ניצח: במשך יותר משלוש שנים, עשתה ציפי לבני לא מעט טעויות, פוליטיות ואחרות, שהיוו את הבסיס לתבוסתה הגדולה, שאיש לא באמת יכול היה לחזות. ובכל אותו הזמן, בסבלנות אין קץ, חרש מופז את הארץ לאורכה ולרוחבה, פעם אחר פעם, נפגש עם כל מי שאי פעם עבר ליד סניף של קדימה, דיבר, שכנע, ואסף תומכים. והעבודה הסזיפית הזו השתלמה לבסוף.

"אם לא אהיה שם, אנחנו גמורים, אני מרגישה את זה"(צילום: מוטי קמחי)

"ביום הבחירות", סיפר אחד מיועציו הפוליטיים לשעבר של מופז, "פגשתי בנשר חמישה אנשים שנסעו ממשמר העמק כדי להצביע. זו נסיעה של ארבעים דקות. שאלתי אותם למה הם עשו את כל הדרך הזו, והם סיפרו שמופז נפגש איתם מתישהו לפני שנתיים, ישב איתם לקפה ודיבר איתם – והם זכרו את זה. ככה הוא עבד בכל הארץ. עבר יישוב יישוב, גם אם היו בו רק עשרים מתפקדים".

ובשעה שמופז שתה ליטרים של קפה ברחבי הארץ, לבני שקעה באשליות פוליטיות, והחלה לפעול בתחושה שבלעדיה אין קדימה, ובלי קדימה אין מדינה. אפילו ערב הפריימריז, שעה שישבה בחדר קטנטן במטה שלה בדרום תל אביב וטילפנה למאות מצביעים כדי לשכנעם לצאת ולהצביע, היא עשתה זאת מתוך תחושה של שליחות אישית. "אני באמת מרגישה", אמרה למי ששוחח עמה באותן שעות, "שאם אני לא אהיה שם, אנחנו גמורים. אני מרגישה את זה. אני באמת מרגישה שאם אני לא שם, לא תהיה אלטרנטיבה ולא יהיה למי להצביע".

במבט לאחור, ניתן אולי להבין את הסיבות לאשליות שמכרה לעצמה לבני. אשה צעירה יחסית, מטאור שלא נראה בשמי הפוליטיקה הישראלית אולי מאז בחירתו הראשונה של נתניהו ב-1996, גברת שלא ידעה כישלון מהו מאז הרגע שנכנסה לחיים הציבוריים. כל צעד שעשתה, הביא אותה רחוק יותר, גבוה יותר. בבחירות הכלליות האחרונות היא סחבה על גבה את המפלגה כולה, והביאה לה 28 מנדטים. קשה שלא להסתנוור מגודל ההישג. עיתוני העולם פירגנו לה, וכתבי עת יוקרתיים הכתירו אותה כאחת הנשים המשפיעות בעולם. למרות הלחצים מבית ולמרות סירובה להצטרף לקואליציה, השנתיים הראשונות בראשות קדימה האופוזיציונית לא ערערו את מעמדה של לבני כמגנט של מנדטים. למרות ניסיונותיו של מופז לתקוף אותה ולקעקע את מעמדה, ולמרות הניסיונות של ראש הממשלה נתניהו ושל כמה מחברי סיעת קדימה ליצור פילוג בתוך המפלגה, לבני שרדה את המהמורה, וקדימה המשיכה ליהנות מסקרים מחמיאים. הנחת היסוד במערכת הפוליטית כולה הייתה כי כל עוד הסקרים מחייכים ומציגים מספר דו ספרתי המתחיל ב-2 לקדימה - ובמילים אחרות: כל עוד לבני היא תרנגולת המטילה ביצי זהב - היא מחוסנת. ירעש מופז כמה שירצה, סברו לבני ואנשיה – המפלגה בכיס שלה.

אלא שברקע קרו דברים שלבני טיפלה בהם בחובבנות ובחוסר חשק מופגן: היא לא שעתה לעצתו של חיים רמון לסגור חשבון עם אלה שניסו לפלג את הסיעה - אשר רובם עשו יד אחת להדיחה אמש - היא לא טיפלה כראוי בח"כים הסוררים שהצביעו בעד הצעות חוק של הקואליציה או שהציעו הצעות חוק שהביכו את קדימה, היא התעלמה מן הקולות שהגיעו מפעילי השטח שפיתחו שנאה תהומית כמעט כלפי מנגנון המפלגה בראשות המנכ"ל משה שחורי, ובכל פעם שדרשו ממנה להקדים את הפריימריז - היא בחרה להיאחז בתקנון המפלגה, המאפשר ליושב ראש המכהן שליטה פוטיניסטית כמעט בכל מה שמתרחש. וכל זה, כשברקע גוברים הקולות המאשימים את קדימה כי אינה משמשת כאופוזיציה ראויה לממשלת נתניהו.

לא זיהתה בזמן את המשבר הפוליטי. לבני אחרי הקריסה(צילום: מוטי קמחי)

מופז ורעייתו. יהיה חייב לשמור את ועדת החוץ והביטחון(צילום: ירון ברנר)

"יהיה בסדר", נהגו אנשיה לומר. אתמול התברר שבסדר כבר לא יהיה(צילום: ירון ברנר)

אך עם כל זה הצליחה לבני להתמודד - בעיקר בגלל המנדטים. הסקרים המשיכו להעניק לקדימה מספרים יפים, בעוד מופז נשרך תמיד הרחק מאחור. עד שהכול נגמר, בבת אחת כמעט, בקיץ האחרון. המחאה החברתית פרצה, מארגניה ברחו מזיהוי מפלגתי - והסיוט של ציפי לבני החל. היא לא הצליחה לקטוף את פירות המחאה הפוליטיים, וכשהתעוררה, היה כבר מאוחר מדי. שלי יחימוביץ' נבחרה ליו"ר העבודה ולקחה חזרה מקדימה מצביעים שערקו אליה בבחירות הקודמות.

קדימה התרסקה, נחתכה בחצי במספר המנדטים. תוך כמה חודשים, הפכה לבני מנכס לעוד פוליטיקאית שנאבקת למצב את עצמה ואת מפלגתה בשורת המפלגות הבינוניות שמפצלות לדעת את המערכת הפוליטית הישראלית. וזה, בשעה שראש הממשלה נתניהו, שהיה ראש וראשון לחצי הביקורת של המחאה החברתית, השכיל להרים את ראשו מעל פני המים. כטייס שלוקה בוורטיגו, לבני לא זיהתה בזמן, ואולי לא רצתה לזהות, את הסחרור, המשבר הפוליטי, שאליו נקלעה.

בדיעבד, רק בינואר השנה, היא הודתה שטעתה כשלא הצטרפה למחאה. "הם לא רצו שנתקרב, ואני לא רציתי לעשות משהו שהם לא רוצים", סיפרה. "אבל זו הייתה טעות לא להפוך את המחאה לפוליטית. היינו צריכים להיות שם הרבה יותר. היה צריך להילחם, להיות חלק מזה. חטפנו מכה". ומן המכה הזו היא כבר לא הצליחה להתאושש. כשהכריזה על הקדמת הבחירות לראשות קדימה, לבני עדיין חשבה שתוכל לנצח בקלות. היא האמינה שבסופו של דבר, הסקרים יתנו לה יותר מנדטים, ועם זה היא תבוא לבוחרים. אלא שהסקרים המשיכו לאכזב.

ובנקודה הזו, ידו של מופז הייתה כבר על העליונה. הוא הקיף עצמו בחצי מן הסיעה שאותה תחזק מתחת לרדאר מאז תחילת הקדנציה. הוא הצליח לגייס סביבו מפקדי אוגדות מצטיינים כמו רוחמה אברהם (אחת מאדריכלי ההישג המדהים של מופז), יוחנן פלסנר וישראל חסון. כשהשטח רותח על המנגנון, כשהמנדטים הרבים הם רק חלום רחוק, וכשהתקווה הלבנה הגדולה למנהיגות "אחרת", כפי שלבני עצמה הגדירה אותה, התנפצה – לא נותר לה אלא לנהל קרב מאסף מכובד. ואת זה היא עשתה, בכל הכוח, בצורה שהרשימה אפילו את תומכיה הציניים ביותר. לו הייתה משקיעה רבע מן האנרגיות שהשקיעה בקרב ההישרדות האחרון הזה בפוליטיקה, מצבה היה אחר לחלוטין. אלא שלבני סולדת מפוליטיקה, סולדת מתרבות הצ'פחות והדילים, סולדת מהארוחות האינסופיות עם פעילים וקבלני קולות. היא דיברה על פוליטיקה אחרת, אך אין חיה כזו. פוליטיקה היא פוליטיקה היא פוליטיקה, לטוב ולרע, והיא מורכבת מבני אדם עם אינטרסים, צרכים, רגשות וכעסים. אם לא תטפל בהם, אם לא תשקיע בהם מאמץ, כל הזמן – הם ינטשו אותך ברגעי החולשה והמשבר.

וזה בדיוק מה שקרה ללבני: קרנה בציבור ירדה, ובשעה הקשה הזו, לבני נותרה ללא חיילים בשטח. בזמן שהייתה עסוקה בלסלוד מפוליטיקה, מופז גייס לשורותיו את כל אותם תומכים שלפני שלוש שנים נתנו לה את ההגה בידיים. לפני הבחירות שנערכו השבוע עוד היו שהאמינו כי אם תפסיד – לבני תוכל להוביל לפילוג או להקמת מפלגה חדשה. אלא שזו פיקציה: התייצבותם של אנשים כמו יואל חסון, נחמן שי, רחל אדטו, שלמה מולה וצחי הנגבי לצדו של היו"ר הנבחר אותתה אמש אחר חצות כי מבחינת לבני, הסיפור הזה נגמר. המחנה התפרק.

(צילום: עידו ארז)

כעת נותר רק לחכות למוצא פיה. לפי שעה, אלא אם עמרי שרון, הנגבי, חיים רמון ואחרים יצליחו לשכנע אותה להישאר במפלגה ולחכות להזדמנות נוספת – היא בדרך החוצה. מפלגה חדשה היא לא תקים כרגע, כי אין לה עם מי וספק אם יש למה. מספר שתיים של מופז היא ממש לא רוצה להיות, ולחכות בצד להתרסקותו של היו"ר החדש – זה הימור קצת יותר מדי גדול. למעשה, לבני כבר נפרדה מן הפוליטיקה במטה שלה בתל אביב, בלילה שבו הובסה. היא הודתה לכולם, חיבקה את מי שחיבקה,

ולראשונה זה זמן רב – האסימון נפל. "זה נגמר", היא אמרה. "היה לי ייעוד, אבל זהו זה. לא הצלחתי, וזה נגמר". אכן, בינתיים זה נגמר. האם זה סופי? בפוליטיקה הישראלית אין דבר כזה סופי.

ובאשר למופז - עליו מוטלת כעת משימה קשה ביותר: שיקום המפלגה המרוסקת ובניית תדמיתו כאלטרנטיבה של ממש לנתניהו. בשביל למצב את תדמיתו הוא יהיה חייב להתעקש לשמור לעצמו את ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. ברמה הפנים מפלגתית, צריך מופז לחבק את מרבית חברי הכנסת ממחנה לבני. אלה כבר מראים סימנים של קבלת מנהיגותו. יואל חסון למשל, אחד המקורבים ביותר ללבני, היה הבוקר הח"כ הראשון והנחרץ ביותר להתייצב באמת ובתמים מאחורי מופז. חסון הוא נאמנם של ראשי מפלגות: שרון, אולמרט ואחר כך לבני. אם ישכיל מופז לקרב אותו ושכמוהו לחצרו, הוא יצליח לייצר את אחדות השורות הנדרשת כדי להרים את קדימה מהקרשים.