"מד מן" 5: הפרסומאי שהתחיל להרגיש
זו אותה חליפה מגוהצת, אותה סיגריה בוערת ואותו דרינק נוצץ, אבל העונה החמישית של "מד מן" מצליחה לרענן את דמותו של דון דרייפר ולהפתיע אותנו שוב. עיינה לי צפתה בפרסומאי המתרכך וכבר מבקשת עוד שתי עונות לפחות
בשמלה מחמיאה, שמחליפה את בגדי הבית המהוהים בהם היא נראית עד לאותו רגע בפרק, נכנסת ג'ואן (כריסטינה הנדריקס), עגלגלה ושופעת מתמיד, למשרדי "סטרלינג, קופר, דרייפר, פרייס" ומובילה עגלה בה שוכן תינוקה החדש.
עוד כתבות בנושא "מד מן" ב-ynet:
יוצר "מד מן" ל-ynet: "הכל קרה כנגד כל הסיכויים"
הורמונאלית וטרוטת עיניים, היא חרדה שמקום עבודתה לא יישמר לה ומגיעה להראות נוכחות. "ג'ואני, הנה הבייבי שלי"! קורא לעברה רוג'ר סטרלינג ומרים את התינוק לרגע, במחווה שהיא כל דבר פרט לחמה ומתרפקת. עם סיגריה דלוקה היישר אל מול פרצופו של התינוק, הוא מספיק לייצר באותו רגע אימג' מטריד שמזכיר לנו באיזה עשור אנו נמצאים.
לצופה הנאמן לוקח רגע אחד לשים לב למשמעות הכפולה שטומנת בחובה קריאתו של רוג'ר לעבר ג'ואני. בכל זאת, עברו 17 חודשים מאז שידור העונה הקודמת ומאז הבגידה ההיא. אך טבעם של אסימונים לרדת. וכשזה יקרה, נחייך ונאמר: "אח, איזו סדרה".
סצנת ג'ואן והתינוק ממשיכה ומפגישה את יושבי המשרד עם עברן האפל ("הידיים שלי מלוכלכות" מתנצלת פגי אולסון כשהתינוק מוצע לה להחזקה), עם ההווה ("נראה לך שאני לובש שמלה"?! מוחה פיט, האב הטרי שמסרב להסיע את העגלה) ועם העתיד (אשתו הטרייה והצעירה של דון מערסלת את התינוק בחום).
כזו היא "מד מן". סדרה שכל שוט, סצנה וסיקוונס בה, חכמים, מדויקים, בנויים שכבות על גבי שכבות ורבדים, ארוזים היטב ומסוגלים לספר מעל ומתחת לפני השטח, כל כך הרבה סיפורים טובים על תקופה יוצאת דופן.
"הזמנים משתנים", בישר הפרומו שליווה את עליית העונה החמישית ופרק הבכורה של "מד מן" אכן נותן ביטוי לשינויים שמשתוללים בחברה האמריקאית באותה תקופה של אמצע שנות ה-60. שמלות מיני סקסיות עם הדפסים צבעוניים בגזרת A, מחליפות את החצאיות התפוחות עד הברך, התסרוקות מתקצרות וג'אקטים משובצים חובקים את כתפי הגברים. מוסיקת הרקע הנאיבית משתנה, את הבית הפרברי עם הגינה והגדר הלבנה מחליפה דירה ניו-יורקית מעוצבת בקפידה ובמסיבות יוצאים לעשן גראס במרפסת.
רוח חדשה מנשבת ברחובות. התנועה לשוויון זכויות האדם נכנסים פנימה ומאיימים לסדוק את הבועה בה גר בכיף האדם הלבן, השמרן והצבוע. גם אמות המידה הרווחות לגבי אושר והצלחה, שהיו ברורות לכולם עד כה, עוברות טרנספורמציה. אלה גורמות לרוב הדמויות בסדרה, להסתובב מבולבלות, בתחושת התפשרות והחמצה.
אחד המיתוסים הבולטים שמתפרקים ומשתנים בעונה הנוכחית, הינו מיתוס "האישה המושלמת". האישה היפה, הייצוגית, המאופקת, המקמצת ברגשות, הבלונדינית אם תרצו, שלבושה טיפ טופ גם כשהיא מנקה או מבשלת (בקיצור, בטי דרייפר) מתחלפת כעת במודל נשיות אחר, שמתאים יותר לרוח התקופה החדשה. "האישה שיש לה הכל", היא לא רק זו שהצליחה "לתפוס" את הזכר החזק בסביבה ולהפוך מסתם מזכירה, לאשת הבוס. היא הרבה יותר מזה.
גבר חדש באריזה ישנה
ויש גם שינויים נפשיים עמוקים. על אף שהתאהבותו של דון דרייפר במייגן נראית תחילה כמו עוד התאהבות אייקונית וקצרת טווח המאפיינת את דמותו, העונה הנוכחית מפתיעה ומגלה שמערכת היחסים הזו מורכבת יותר. מייגן דעתנית, לא מפחדת לכעוס, או להביע את רצונותיה ואינה כנועה או מכילה עד לאינסוף. היא לא מקבלת את דון כפי שהוא, מכנה אותו "זקן" כמה וכמה פעמים בפרק ומפעילה אותו רגשית דרך המקומות הפצועים והכואבים שלו. וזה, כמובן, גורם לו לחשוק ולרצות בה יותר.
בדומה לרוח הכללית שמאפיינת את התקופה, הולכת דמותו של דון ומשתחררת. מהמסכות, מהשקרים, מהצביעות ומהעולמות הכפולים. תהליך ההפשטה
ההדרגתי שהחל לעבור בעונה הקודמת, נותן בו את אותותיו והוא נראה אמיתי יותר, חשוף ונטול מסכות מאי פעם. הוא מרשה לעצמו להזדקק ולרצות, ומאפשר לאישה שאיתו להתקיים בעולמו. צעד חסר תקדים.
"שני הנושאים הכי גדולים בעונה הנוכחית הם האם החיים יחזרו לשגרה, וגם האם כל אדם יחזור לעצמו". אמר יוצר הסדרה, מתיו ווינר, ב ראיון שערך עם ynet, לקראת עליית העונה. מעטות הסדרות שמצליחות לשמור על רמה קולנועית ותסריטאית כל כך גבוהה ולהמשיך לחדש גם בעונה החמישית, כפי ש"מד מן" מיטיבה לעשות. כנראה שעם כתיבה מצוינת ודמויות מורכבות כל כך, תמיד יש לאן ללכת ולפנות. לפחות במשך שתי עונות נוספות, עליהן חתם יוצר הסדרה
