השגיאה הכלכלית: לבני נפלה על 0.8% תקציב?
ציפי לבני יכולה הייתה להרכיב ממשלה בסוף 2008 ולהימנע אולי מהפסד בבחירות, אבל היא בחרה להישמע לשר האוצר שלה, רוני בר-און, ולסרב להגדלת מסגרת התקציב בפחות מאחוז, לפי דרישת מפלגת העבודה. לבסוף, נתניהו הגדיל את המסגרת כפליים וזכה בראשות הממשלה. פרשנות
לנפילת ציפי לבני יש זווית כלכלית מובהקת. כל כך מובהקת עד שאפשר לזהות בה את שורשי המפולת, ואפילו לחזות דרכה סכנה דומה שאורבת מאחורי הפינה גם לממשלת נתניהו. אלמלא הזווית הזאת הכול היה נראה אחרת. לבני היתה מחליפה את אהוד אולמרט בראשות הממשלה עוד בכנסת הקודמת, לא היתה סיבה להקדים את הבחירות, וספק אם הליכוד בראשות נתניהו היה עוקף אותה בסיבוב כשנבחרה הכנסת הנוכחית.
יציבות ממשלת אולמרט החלה להתערער בשלהי קיץ 2008, בשעה הכי קשה לכלכלת ישראל. זה קרה בדיוק במועד הקבוע שבו הממשלה אמורה לאשר את תקציב המדינה לשנה הבאה, תחת איום ההתפרצות של המשבר הכלכלי העולמי. מפלגת העבודה הודיעה כי היא לא תתמוך בתקציב הבא אם מסגרת ההוצאות לא תגדל מ-1.7% הקבועים בחוק ללא פחות מ-2.5%. תוספת של 0.8% שמשמעותה 4 מיליארד שקל.
מוביל האולטימטום היה ח"כ אבישי ברוורמן, מעמדת ההשפעה הבכירה של יו"ר ועדת הכספים. ברוורמן התמנה לתפקיד ב-23 ביולי, וקבע את פריצת מסגרת התקציב כיעד ראשון שיביא לתגבור משמעותי של התקציבים החברתיים. הוא הצליח לשכנע את סיעתו לאמץ את האולטימטום, אפילו במחיר של משבר קואליציוני. האוצר, כמובן, התנגד והשר רוני בר-און אמר שיעמוד על "רגליו האחוריות" כדי לשמור על קדושת מסגרת התקציב.
אבל חומרת האולטימטום התעמעמה לאחר הודעת אולמרט ב-30 ביולי על הסתלקותו מהנהגת קדימה, על רקע הסתבכותו בחקירות המשטרה. לבני הוכתרה כמנהיגת קדימה בפריימריס של המפלגה שנערכו ב-17 בספטמבר. כעבור 4 ימים התפטר אולמרט מתפקיד ראש הממשלה וגרר את התפטרות הממשלה כולה. ב-22 בספטמבר הטיל הנשיא פרס על לבני להרכיב ממשלה חדשה, והאולטימטום הכלכלי של העבודה חזר לסדר היום.
העבודה גם לא המליצה לנשיא על לבני לראשות הממשלה. אהוד ברק היה המועמד שלה. במשא ומתן על הצטרפות העבודה לממשלתה היו לסיעה גם תנאים אחרים, בעיקר מדיניים. התנאי הכלכלי עמד בראשם, אך לא נפל מהמשקל הדומיננטי שהיה לשר האוצר בר-און על סדר העדיפויות של לבני. בר-און גבר על העבודה כשנפנף באיום המשבר העולמי. לבני היתה חלשה בהיבט הכלכלי ונתונה להשפעתו, שתרמה בעקיפין להחמצת ההזדמנות של חייה.
קולה אפילו לא נשמע ברבים, לאכזבת חלק מתומכיה, שחששו מהשלכות המשבר על גורל המשק והחברה הישראלית וציפו לאמירה עצמאית של יו"ר הסיעה, אחרי שראו בה השתקפות של אנגלה מקרל, הקנצלרית הנחושה של גרמניה. לא מן הנמנע כי לשתיקתה הכלכלית של לבני היו השלכות על יציבות מנהיגותה כיו"ר האופוזיציה, אבל לא נקדים את המאוחר.
הידיים ידי ש"ס - הקול קול העבודה
העבודה לא העמידה את התנאי שלה לתמיכה בתקציב 2009 כמחסום להצטרפות לממשלת לבני. חבריה לא רצו בהקדמת הבחירות. מצד שני הם גם לא רצו לוותר או להתפשר על יעדי המצע החברתי.
הפשרה היחידה נמצאה בחתימה זמנית, בראשי תיבות, על הסכם קואליציה אחרי החלטה פנימית בסיעה להתנות את הצטרפותה המוחלטת לממשלה בהצטרפות סיעת ש"ס.
יו"ר הסיעה דאז ח"כ איתן כבל, עדיין זוכר את הסיכום הזה שעשה עם אהוד ברק בשיחת טלפון במהלך שירות המילואים שלו. בקדימה טוענים עד היום כי ש"ס היא זו שהכשילה את לבני וגרמה להקמת הבחירות. כך זה אמנם נראה על פני הדברים. הפיצוץ ארע ב-25 באוקטובר בהודעת מועצת חכמי התורה של ש"ס על מחלוקת בסוגיית הקצבאות. אבל זה רק קצה הקרחון.
בקדימה חוזרים וטוענים כי ש"ס לא היתה מוכנה להתפשר גם במחיר תוספת של מיליארד שקל. בפועל היה קשר הדוק בין התביעות החברתיות של ש"ס והעבודה. בש"ס ידעו על התנאי של העבודה להגדיל ב-0.8% את מסגרת ההוצאה בתקציב 2009 כמו שידעו כי בהצטרפות שלהם לממשלה מותנית הצטרפות העבודה. על כן לחצה ש"ס על לבני לקבל את התנאי הכלכלי של העבודה, אך לשווא. שר האוצר בר-און התנגד.
החשבון של ש"ס היה פשוט. ההישג הכלכלי של העבודה היה מגדיל את התקציבים החברתיים בכ-4 מיליארד שקל, כלומר פי 4 ממה שלבני הציעה להם. אבל אם שר האוצר מתבצר מאחורי מסגרת תקציב נוקשה בטענה שפריצתה תהיה אסון בתקופה של משבר כלכלי עולמי – מי יתקע לידה של ש"ס שהאוצר יעמוד בתוספת המוצעת של מיליארד שקל, בשעה שהתקציב סגור, גם אם אישורו בממשלה מתעכב בגלל המשבר הפוליטי?
לבני לא עשתה מאמץ נוסף לתקן את דרכיה אחרי הסתלקות ש"ס. גם הזמן שהחוק קצב לה עמד להסתיים. יום אחרי הודעת ש"ס, ב-26 באוקטובר, היא הודיעה לנשיא פרס על כישלונה, ולאחר מכן נקבע המועד להקדמת הבחירות לכנסת ה-18. לבני אמנם גברה על הליכוד בראשות נתניהו במנדט אחד (28 מול 27) אבל נתניהו הוא שהרכיב את הממשלה, וכל השאר היסטוריה.
האם גם נתניהו יפול בגלל התקציב?
אגב, בתקציב 2009, שאושר באחור במסגרת התקציב הדו-שנתי שהמציאו נתניהו ושטייניץ, נפרצה מסגרת ההוצאות בכ-3.3%, כפליים מהמסגרת החוקית עליה התעקש השר בר-און. צחוק הגורל הוא שכעת, האיומים המרחפים על מסגרת התקציב הדו-שנתי הבא לשנים 2013-14 שגיבושו עומד להסתיים בקרוב, עלולים להעמיד במבחן את יציבות ממשלת נתניהו.
אולי לא במקרה גוברות כעת השמועות על הקדמת הבחירות, בבחינת להקדים גם רפואה למכה. מסתבר שנתניהו עומד כעת מול דילמה דומה לזו שעמדה מולה לבני. להגדיל את מסגרת התקציב בעת משבר עולמי, או לשלם את המחיר הפוליטי שבסירוב לדרישות הסיעות.
לפנייה לכתב/ת 
