קולטים את הענף: היאבקות בלונדון 2012

מספר אולימפיאדות: 25.

מתי נכנסו נשים: אתונה 2004.

על רגל אחת

היאבקות היא אולי ענף הספורט התחרותי העתיק בעולם, יחד עם אתלטיקה. קרבות היאבקות הופיעו בציורי מערות מלפני 15,000 שנה, וכבר בשנת 708 לפני הספירה, באחת האולימפיאדות הקדומות, היא הייתה ענף שריתק את הצופים. לא מפתיע, אם כך, שכאשר המשחקים התחדשו יום אחד, על חשבון הברון, הענף נכנס מיידית לתוכנית. אבל אם בעבר נחשבה ההיאבקות לענף הדגל של המשחקים האולימפיים, אין ספק שזוהרה הועם עם השנים, וכיום לא מדובר באחת האטרקציות הגדולות. חוץ מהפסקה קטנה ב-1900, ההיאבקות הייתה חלק מכל אולימפיאדה עד היום. כשב-1904 הסגנון החופשי מצטרף לסגנון היווני-רומי.

ההבדל העיקרי בין הסגנונות הוא באחיזה. הסגנון החופשי מתיר את כל האחיזות בכל חלקי הגוף, בסגנון היווני-רומי מותר לאחוז ביריב רק מעל המותניים, ואין אפשרות להכשילו. באופן טבעי, בסגנון החופשי מגוון התרגילים וההטלות רחב יותר. גברים מתחרים בשבעה משקלים שונים בסגנון החופשי ובסגנון היווני-רומי. תחרויות הנשים באולימפיאדה הן טריות למדי ונערכות בסגנון חופשי בלבד בארבעה משקלים. בעבר הקרבות לא הוגבלו בזמן. בשטוקהולם 1912, למשל, חצי הגמר במשקל הבינוני נמשך 11 שעות ו-40 דקות! הלקחים הופקו, וכיום הקרב נערך במתכונת של שלושה סיבובים בני שתי דקות כל אחד.

הישראלי גוצ'ה ציציאשוילי (בכחול), אלוף העולם לשעבר(צילום: ראובן שוורץ)

שלושה שופטים מנהלים את העניינים: אחד שמפקח על הניקוד, מתחיל ועוצר את הקרב, שני שנותן ניקוד ומאשר החלטות של השופט הראשי, ושלישי שיושב בשולחן הניקוד ומפקח על שני האחרים. הקרב נערך על מזרן, בתוך מעגל שקוטרו 9 מטרים. הטבעת החיצונית של המעגל אדומה, רוחבה מטר, והיא מכונה "אזור הפאסיביות". כך שבפועל, הלחימה עצמה מוגבלת למעגל שקוטרו 7 מטרים.

המנצח הוא המתאבק שניצח בשניים מבין שלושת הסיבובים (למשל, גם אם מתחרה אחד ניצח 0:5 בסיבוב אחד, והפסיד 1:0 בשני האחרים, הוא יירד מנוצח). אם מתחרה ניצח בשני הסיבובים הראשונים, הקרב מסתיים. ניצחון מוענק גם על ריתוק, כאשר מתחרה אחד מצמיד את הכתפיים של יריבו למזרן למשך כשנייה. על הריתוק חייבים להכריז שניים מהשופטים. ואגב, למרות שאנחנו באמת לא עוסקים כאן ב-WWF, אפשר למצוא טרמינולוגיה מוכרת – למשל הסופלקס – אותה "הטלת גשר" של היריב בזמן נפילה לאחור.

המטרה: לנצח בשניים מבין שלושת הסיבובים, או להשיג ריתוק, שפירושו ניצחון מיידי.

אילנה קרטיש (בכחול). היאבקות נשים נכנסה לתוכנית האולימפית באתונה 2004

החוקים העיקריים:

כך תשיג נקודה: הפלת היריב מרגליו לבטנו או צדו, היפוך (השתלטות על היריב אחרי פתיחה מנקודה הגנתית), או יציאה של היריב מהמזרן. 3 נקודות מוענקות להפלה על הגב, ו-5 על הטלה בה מתחרה מניף את יריבו כך שרגליו עולות מעל ראשו. ניתן להשיג ניקוד נוסף, בין 2 ל-3 נקודות, אם גבו של היריב נמצא על המזרן. ניקוד מוענק גם על עונשים ליריב, כמו אחיזות בלתי חוקיות או אלימות.

ניצחון אוטומטי בסיבוב: מושג כאשר אחד המתאבקים משיג יתרון של 6 נקודות, או הטלה ששוויה 5 נקודות.

ואם יש תיקו: במקרה שסיבוב מסתיים ללא מנצח, ההכרעה תלך לפי הסדר הבא: האזהרות שניתנו למתחרה, איכות הניקוד שהשיג או מי שזכה בניקוד האחרון. בסגנון החופשי, אם סיבוב מסתיים ב-0:0, נערכת הארכה של חצי דקה, שלפניה אחד המתחרים זוכה בעמדת עדיפות בהגרלה. אם אין ניקוד בהארכה, המתחרה שהיה בעמדת עדיפות מפסיד את הסיבוב.

תלבושת אחידה: המדים של המתאבקים חייבים להיות בצבע אדום או כחול. ויש גם חוק בלתי כתוב: הם חייבים להיות צמודים ומזעזעים.

המעצמות הגדולות

בסגנון היווני-רומי אין הרבה מדליות זהב ליוונים (אחת, ליתר דיוק) או לרומים לצורך העניין (לאיטליה יש 6). המדינות הבולטות הן ברה"מ ורוסיה עם 45 מדליות זהב יחד, בהפרש גדול משבדיה (20) ופינלנד (18), הונגריה (16) וטורקיה (11). ארה"ב מגדירה את עצמה "ארץ החופשיים והאמיצים". ואכן, האמריקאים מוליכים את טבלת מדליות הזהב בסגנון זה עם 47 (לעומת 3 בלבד בסגנון היווני-רומי). למרות זאת, בשנים האחרונות רוסיה היא המדינה הדומיננטית גם בסגנון החופשי. יפן (20 מדליות זהב בסגנון חופשי) וטורקיה (17) יושבות גם הן חזק בצמרת.

רולון גארדנר באתונה. זכה רק בארד, אחרי הזהב בסידני(צילום: Getty images Image bank)

המתאבקים הגדולים

הגדול מכולם הוא הרוסי הענק אלכסנדר קרלין, בעל 9 מדליות זהב מאליפויות העולם ו-12 מאליפויות אירופה, כולן במשקל הסופר-כבד, שעמד על מקסימום 130 ק"ג. קרלין זכה בשלוש מדליות זהב רצופות בין סיאול 1988 לאטלנטה 1996 – פעם אחת כנציג ברית המועצות, פעם אחת כנציג חבר המדינות ופעם אחת כנציג רוסיה – עד שבסידני האמריקאי רולון גארדנר הדהים אותו בגמר. עד אז עבר קרלין 13 שנים בלי הפסד – 6 מהן בלי לאפשר ליריב להשיג נקודה!

בובאיסאר סייטייב הרוסי זכה בזהב בסגנון החופשי (עד 74 ק"ג) בשלוש מבין ארבע האולימפיאדות האחרונות (בנוסף ל-6 זכיות באליפות העולם ועוד 6 באליפות אירופה). רק בסידני 2000 הוא פיקשש ודורג תשיעי – בזמן שאחיו אדם זכה בזהב במשקל עד 85 ק"ג. הגרמני וילפריד דיטריך הוא שיאן המדליות עם 5, אחת מהן מוזהבת, בין 1956 ל-1968. המעניין הוא שדיטריך זכה במדליות בשני הסגנונות. ושימו לב ליפני אוסאבו ווטאנבה, מדליסט הזהב במשקל נוצה במכסיקו סיטי 1968. ווטאנאבה פרש עם מאזן קריירה של 168 ניצחונות ו-0 הפסדים, ואם אתם מאמינים לויקיפדיה, הוא מעולם לא איבד אפילו נקודה אחת.

שתי נשים שולטות לחלוטין בענף בשתי האולימפיאדות מאז נכנסו לפעולה. סאורי יושידה זכתה פעמיים בזהב במשקל עד 55 ק"ג (כיאה למי שהתחילה להתאבק בגיל שלוש), חברתה היפנית קאורי איצ'ו עשתה זאת בתוספת 8 ק"ג.

מחמאן אלייב. אף מתאבק ישראלי לא הגיע לבייג'ינג(צילום: רויטרס)

תחרויות ההיאבקות בלונדון 2012

תאריכים: 5 עד 12 באוגוסט.

מקום: אקסל, לונדון.

מספר משתתפים: 344 (248 גברים, 96 נשים).

מספר תחרויות הגברים: 14 (55 ק"ג, 60 ק"ג, 66 ק"ג, 74 ק"ג, 84 ק"ג, 96 ק"ג, 120 ק"ג. בכל משקל נערכות תחרויות בשני הסגנונות: חופשי ויווני-רומי).

מספר תחרויות הנשים: 4 (48 ק"ג, 63 ק"ג, 55 ק"ג, 72 ק"ג – כולם בסגנון חופשי).

מבנה התחרויות

אחרי סיבובי המוקדמות (מספר המתחרים אינו קבוע) יישארו 16 מתחרים בכל משקל, שימשיכו את התחרות בשיטת נוקאאוט עד לגמר. כל המתאבקים שהפסידו לשני הפיינאליסטים יתמודדו בשני בתי תנחומים, והמנצח בכל בית יזכה במדליית ארד.

הזווית הישראלית

הנציגים הראשונים של ישראל באולימפיאדות היו אליעזר חלפין ז"ל ומארק סלבין ז"ל, שנרצחו במינכן 1972. גם מאמן ההיאבקות משה ויינברג הוא אחד מי"א חללי מינכן. מתאבק נוסף, גד צברי, הצליח להינצל מהטבח. ישראל הייתה קרובה פעמיים למדליה, בזכות העלייה מברה"מ. יורי יבסייצ'יק (130 ק"ג) סיים רביעי בסידני 2000, וגוצ'ה ציציאשוילי (82 ק"ג) חמישי באטלנטה 1996, שניהם בסגנון היווני-רומי. בשני המקרים זה נגמר רק בכמעט. לאחר הפרישה שלהם, היורש לא נראה באופק, ובלונדון, כמו בבייג'ינג, לא נראה אף מתאבק ישראלי.