אל תשאירו אותי לבד עם גילה אדרעי
החברים שלי רואים את הבריונים מרכבת ישראל מקבלים מענקים ותוספות שכר, את משכורות העתק של עובדי הנמלים וחברת החשמל, ונמאס להם. אפשר לסבול בשקט, או להגר
לכאורה, מדובר במשהו לא הגיוני. הם מרוויחים לא רע, אולי לא כמו עובדי רכבת ישראל או עובדי הנמלים, אבל מתפרנסים בכבוד. אנשי היי-טק לרוב. רובם ציוניים נלהבים, מהצד הימני יותר של המפה. לפני כמה שנים אף אחד מהם לא היה מעלה על דעתו לעזוב את הארץ, גם אחרי הבום הגדול של מלחמת לבנון השנייה. הם כבר חוו את קשיי העלייה, יודעים מה זה להיות מהגרים, מבינים עד כמה קשה ללמוד לעומק את המדינה החדש שלך. והנה, הם רוצים לעזוב. בדרך כלל זה מגיע עם המחשבות על חתונה ו/או הילדים. הם מבינים את כל מורכבות הנושא, כואב להם לעזוב כאן את ההורים והחברים, אבל הם מוכנים לכך. כי הגיעו המים עד נפש, אומרים הם.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
ראיתי ספארי אנושי בגונדר / דני אדינו אבבה
אביב הגיע, עוני בא / רפאל דיין
ד"ר זאב חנין, המדען הראשי של משרד הקליטה וגדול המומחים בארץ לסוציולוגיה של העלייה הגדולה ממדינות בריה"מ לשעבר, סיפר לי שהרושם עלול להטעות. בגלל רשתות חברתיות ורמת האמוציות, נוצרה התחושה שכולם (אבל ממש כולם) מתכוונים לעזוב או-טו-טו. אבל לדידו, יש להפריד בין הרצון לעזוב ואפילו בין הנכונות לעזוב לירידה בפועל. והיא, מתברר, נמוכה יותר. כן, פחות אנשים עוזבים את הלבנט, מאשר את המדינה שהפכה לסמל לשקט, שלווה והחיים הטובים.
העולים הוותיקים מהגרים מאותן הסיבות בדיוק כמו עמיתיהם ילידי הארץ. לא מדובר בפליטים מסכנים, הם לא הגיעו למצב של פת לחם. לרבים מהם יש רכב ליסינג מהעבודה. וגם החרדים לא באמת מפחידים אותם. ודאי לא המילואים ובטוח שלא המצב הביטחוני. רבים מהם חוזרים ארצה כאשר המצב בצפון או בדרום מתחמם.
משלמים יותר, מקבלים פחות
אבל הם רואים את מה שקורה מסביב. את המצב הכלכלי, את הסוציאל-אוליגרכיה שמתקיימת כאן בחסות הוועדים וההסתדרות. הם רואים את המצב שבו "רשע וטוב לו", הבריונים מרכבת ישראל מקבלים מענקים ותוספות שכר, עובדי הנמלים מקבלים משכורות עתק תמורת כלום ושום דבר בערך, השרים הם רכיכות חסרות תועלת במקרה הטוב וגנבים נלוזים במקרה הרע. החברים שלי פוחדים להוליד ילדים כי זה יקר וכי מערכת החינוך שלנו רקובה. הם מרגישים שהם רכב היברידי: חצי מהמשכורת הולכת לחשמל וחצי לדלק. נמאס להם לשלם יותר ויותר ולקבל פחות.הם רואים איך הטייקונים מגלחים לעם את הפנסיות, ושום דבר לא קורה. הם רואים את אנשי חברת החשמל דורשים מאיתנו עוד ועוד על מנת לשמר את הפריווילגיות שלהם, ומבינים שאין עם מי לדבר.
לאנשים נמאס מתקרת הזכוכית. מהמצב שבו הקשרים הפכו לחשובים מכישורים, שהתקשורת מציגה לבן בתור שחור, נהנתנים בתור הסובלים ודוגמניות בתור אנשי רוח. אין מרווח נשימה, אין מקום לזוז, מחנק נוראי, אבל הגרוע הוא שאין מה לעשות. אפשר להצטרף למחאת כסילי האוהלים, אפשר לבהות בתוכניות הריאליטי ולשרוף את תאי המוח האחרונים, אפשר פשוט לסבול בשקט. או שאפשר להגר.
אני בחרתי להישאר. הסטטיסטיקה אומרת שגם מרבית חבריי יישארו. פחות מרבע מאלו שרוצים לעזוב, באמת הולכים על זה. חלקם גם יחזרו. אבל זו תופעה מדאיגה. חייבים להרוס את הסוציאל-אולגרכיה הזאת, חייבים לתת תמורה לאגרה שמשלמים האנשים, חייבים לזרוק לאלף עזאזלים את מרבית השרים, את מרבית ראשי הוועדים, את הגנבים שהרוויחו את הונם במרמה ועדיין יש להם את החוצפה לטעון שחייבים להם. אחרת עוד רבים יעזבו ואנו נישאר עם גילה אדרעי. רחנמא ליצלן. אז גם אני אשבר.
הכותב הוא סגן עורך ראשי באתר izrus.co.il
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
