גמר "The Voice": ותודה לאבי גואטה

מזל טוב: אל המשבצת שבה כבר יושבות מאיה בוסקילה ומירי מסיקה, מובילות הזעקה הנשית בזמר הפופולרי, מגיעה עכשיו הזוכה הטריה ב"The Voice" - קטלין רייטר. היא עלמה מאושרת ואסירת תודה שאינה יודעת מדוע זכתה ואינה מסוגלת להבין כי זמר ישראלי מצליח צריך לדעת לצעוק. לפחות ברגעי השיא, לפחות מאז "ים של דמעות" בניצנים. לא נורא, קטלין רייטר, המשבצת גדולה, וזה מה שהעם אוהב, וכל מי שהימר על רז שמואלי - שיאכל את הלב. כי איך אמרה שרית חדד בסיום התוכנית: "תודה לאלוהים ולאבי גואטה".

צפו ברגע הזכייה של קטלין רייטר בגמר "The Voice"

אבל זהות הזוכה וערב הגמר המנצנץ, רווי הרגשות המבעבעים והחיבוקים האמיצים וגם המחמאות מקיר לקיר וההסתחבקות המופתית בין המנטורים, הם לא הענין העיקרי כאן. גיוּרה של "The Voice" והעונה המוצלחת שלה, הם עדויות לכך שבאמת לעולם לא נפסיק לשיר, או לפחות לפננטז שאנחנו יכולים.

קטלין רייטר. זוכת העונה הראשונה של "The Voice"(צילום: נועם מושקוביץ')

ותמיד, כשאנחנו לא מציצים לחבורה משונה מאד שכלואה בתוך אסון עיצובי ומהגגת את עצמה לדעת, נרצה לראות זמרים וזמרות, מכל העדות והסגנונות, תופסים מיקרופון בייאוש דרמטי ובהבעה שנעה בין התקף צרבת לייסורים פרה-אורגזמיים, פותחים מבערים ומפעילים לחץ פיזי מאוד לא מתון על מיתרי הקול. כאלה אנחנו: נאמנים לעצמנו ומתקשים לזהות ייחוד, או לפרגן לו. רוצים את המוכר, האהוב, הרווח ובהתאם - גם מקבלים אותו.

ודווקא חבל שכך, כי הופעתה של "The Voice" בזירה שהיתה כולה של "כוכב נולד", הציבה סטנדרטים חדשים וממעניינים מאד לעסק שסופו בגמר-נצנצים גדול. כאן לא עלבו באף מתמודד, לא גררו אל קדמת הבמה את ההזויים שחושבים שהם יודעים לשיר וזה נורא נורא מצחיק, לא התנשאו ולא עשקו את המסמסים, לא ניבלו את הפה ולא עסקו בפלילים תוך כדי הצילומים. ואפילו הפליאו, בחסות הפורמט וחוקיו הנוקשים, ליצור עונה שבה מתייחסים לקולו של המועמד ולא למראהו או נסיונו הבימתי.

במיוחד בשלבים הראשונים, במקום קרב לחיים ולמוות, התברכנו באוירה של שיתוף פעולה. במקום שופטים ציניים ועייפים באולימפוס מצאנו מנטורים מחבקים ומתפעלים ומתרגשים, מי בכנות ומי בהצגה מצוינת של כנות. בסופו של דבר, אביב גפן כמעט צדק כשאמר בגמר שזו "טלויזיה נקייה, יפה ואינטליגנטית". כמעט, כי אין דבר כזה טלוויזיה "נקיה באמת ". במקום בו שוכן ערוץ מסחרי, מערך האינטרסים המתחרים של כל המשתתפים מוליד לכל היותר פשרה מנומסת בין קצוות והוא כיוון אל המכנה המשותף, הרחב ביותר.

צוות השופטים. מעליבים אחד את השני במקום את המתחרים

האסתטיקה היתה מיזם מחושב שנע בקלילות בין האופנתי לעילא לבנאלי ביותר. בכל אלה, צריך לומר, הצליחה "The Voice" לתעתע בצופיה עד כדי התמכרות, וכיוון שטלוויזיה במיטבה היא תמיד תעתוע מניפולטיבי, כאן קיבלנו את המיטב של המיטב. על פי אחוזי הצפיה, אנחנו בהחלט בשלים לעונה נוספת, ולא נתנגד לעוד שלוש או ארבע. זה יהיה רק יותר מעניין כש"כוכב נולד" תחזור ובאויר יריחו את זיעת הדו-קרב בין שתי תוכניות הזמר. ברור שנצפה, כי יותר מאנשים שרים או חבורת כלואים בוילה, אנחנו הרי מכורים לקרבות.

האם ייצא מ"The Voice" אמן מבצע גדול? ימים יגידו. כנראה גם חודשים ושנים. כי כוכבים לא נולדים הרי בין לילה, כפי שקטלין רייטר תיאלץ ללמוד מעתה ועד שתאבד את המניירות האופנתיות שלה ותהפוך לזמרת רצינית. או שלא. ברמת ההצהרה, התוכנית בהחלט כוונה גבוה, לא התנחמדה בישראליות שורשית מזויפת והתחברה לעולם, כלומר למי שיודע לשיר באנגלית.

חנן בן סימון. המוכשר האמיתי אף פעם לא מקבל את רוב אסאמאסים

באוירה הנוכחית בפריים טיים של הערוצים המסחריים, כש-10 קורס ו-2 הורס תאי מוח, קשה מאד למצוא משהו שמשפחה יכולה לצפות בו ביחד עם ילדים מבלי לטבוע בוולגריות.  "The Voice" אפשרה את זה. למין הרגע הראשון ועד להתנצלותו של שלומי שבת על השימוש במילה "כושי", אפשר היה לסמן את "The Voice" בלוח השידורים כמקום בטוח יחסית לגדולים ולקטנים כאחד.

בתמורה לנאמנות קיבלנו זמרים מצוחצחים, שכמה מהם פרצו את גבולות הפופ המיינסטירימי המסחרי. שניים מהם - חנן בן סימון ורז שמואלי, אפילו העפילו

לגמר. יובל דיין פרשה בשיאה, איש לא זייף הצבעות, המנטורים התנהגו יפה (למעט העקיצות בין אביב גפן לשרית חדד), והתקווה שיזכה כאן מישהו בזכות קולו השונה, האחר והענק היתה גדולה.

למרבה הצער, היא התבדתה, אבל לא ההפקה אחראית לזה, אלא העם המצביע, ולא זה הזמן והמקום להחליף עם. לשנה הבאה ב-"The Voice" שתיים הבנויה? נבוא, בטח שנבוא. גם אם הגמר תמיד יהיה ארוך מדי, נוצץ מדי ומרגש מדי, וגם אם בסופו תזכה ההיא שיודעת להפיק.