"האסיפה האחרונה" של ישראל עוז
חמש נשים מתאספות לחשבון נפש אישי, במהלך שבעה בקיבוץ בו הן גרות בגליל העליון. מכאן נחשף מאבק ארוך-שנים על מעמדה ומקומה של כל אחת מהדמויות בקיבוץ, עד לכדי אסיפה אחרונה ומרחיקת לכת. פרק מספרו של ישראל עוז
ב"האסיפה האחרונה" חמש נשים עורכות חשבון נפש אישי ונוקב, במהלך ישיבתן שבעה על מותו של גדעון, "זקן השבט" הכריזמטי של קיבוץ ותיק בגליל העליון. אחת מן החמש היא בתו, יערה, המוזעקת מביתה בלונדון להלוויית אביה, ונוכחת לדעת שמותו הפתאומי הפך להיות עילה למאבק גלוי וסמוי, מצמרר ומפתיע, בין מתנגדי "השינוי" לתומכיו, אותו מנהל ביד חזקה וחסרת עכבות, אחיה אלון.
לנגד עיניה נחשף מאבק ארוך-שנים על מעמדה ומקומה של כל אחת מן הדמויות המעורבות בסיפור המשפחה והקיבוץ. מערכות יחסים מורכבות וטעונות - בין גברים לנשים, הורים וילדים, ילידי הארץ ושורדי השואה, מקורבים ומורחקים, אינדיבידואליסטים ואידיאולוגיסטים - מתלהטות ומגיעות אל שיאן לקראת אסיפת-קיבוץ אחרונה, לאישור "השינוי" מרחיק הלכת.
ישראל עוז, המלווה מקרוב את השינוי הדרמטי העובר על התנועה הקיבוצית בעשורים האחרונים, מתאר בספרו באהבה ובכאב את המורכבות האנושית הייחודית לחיי הקיבוץ.
המסך ירד
המסך ירד על ההופעה האחרונה לעונה. עד השעות הקטנות של הלילה חגגנו בפאב קטן בצ'לסי. שמחים, עליזים, מבושמים מבירה ומיין, מתחבקים ומתנשקים, מתגפפים אלה באלה: רקדנים ורקדניות, אנשי קול ותאורה, מלבישות, מאפרת, מפיקה, המנהל האמנותי, ואפילו הפיזיותרפיסטית הקשוחה, המביאה מרגוע והרפיה ברגעים קשים, הצטרפה. כולם היו שם.
הייתי עטופה בקרבה נעימה של הכרת תודה. שוב ושוב ניסו לגרור אותי, מי בכוח, מי בעדינות, מי בתחינה ומי בליטוף אוהב - מפינה חשוכה שבקצה הפאב, כשאני אוחזת בידי כוס יין - למרכז ההילולה. מחיאות הכפיים הנרגשות בסיום ההופעה תופפו בראש כולנו בקצב מטרף. המשכנו משועשעים לקוד ולהשתחוות זה לזו, החלפנו תכניות ורעיונות לחופשה הקצרה המחכה לנו עד תחילת החזרות למופע חדש.
מרחפת ברחובות, מנומנמת ועייפה, לא ראיתי דבר מחזיונות הלילה שחלפו מבעד לחלון המונית שהסיעה אותי הביתה. ייחלתי רק לבואו של יום ראשון שקט, לשינה מתמשכת עד לשעת צהריים ולקפה הטוב שלאחריה. אז אתפנה לעשות קצת סדר בדירה שנשכחה לגמרי בחודשים האחרונים. כל כך הייתי שקועה בחזרות, מותשת ממתח הבכורה, מהמתנה מורטת עצבים לתגובות הקהל, לביקורת, דואגת לרקדנים הסוחטים כל שריר בגופם ונזקקים לטיפול צמוד. פקעת הלחץ העצומה הזאת התפוגגה לבסוף במופע שהעלינו באולם גדול ומפואר, מלא בקהל נרגש, מוצפים בעונג של הצלחה גדולה, מעל ומעבר למצופה.
צלצול טלפון, שעתיים לאחר שנרדמתי, העיר אותי באחת. חששתי שאולי אירע משהו לא טוב למי מחברי הלהקה בדרכם לבתיהם. תאונת דרכים, קטטת שיכורים, שוטר עצבני - מי יודע, הכול אפשרי בלונדון הסואנת. הטלפון האלחוטי היה זרוק אי שם בחדר וצלילו העמום לא הסגיר את מקום מחבואו. הצלצול פסק, חזרתי למיטה, בטוחה שמדובר בטעות במספר, אבל הסתבר שמישהו מאוד עקשן נמצא מעברו השני של הקו, והוא שב וצלצל עד שלא נותרה לי ברירה אלא לגשש אל המכשיר שהבהב בינות ערימת בגדים הממתינה בסבלנות לשעתה אצל מכונת הכביסה.
"הלו, יערה, את שומעת אותי, זה אלון. מצטער על השעה המוקדמת, אבל רציתי להודיע לך שגדעון מת הלילה, תתארגני ותבואי להלוויה".
שתקתי שניות ארוכות, מתקשה לקלוט את הבשורה שנחתה עלי. הדבר הכי מפתיע והכי לא צפוי קרה: אבא מת. האיש החזק והאלמותי הזה - איננו.
"אבל אבא היה כל כך בריא, מתי זה קרה, מה היה לו, איפה אמא, אפשר לדבר אִתה?"
"הוא נפטר הלילה בבית החולים בצפת, תשתדלי להגיע כמה שיותר מהר, אנחנו מחכים רק לך".
הבנתי שאחי הטוב לא ינדב לי פרטים נוספים והסתפקתי במשפט קצר: "עכשיו חמש לפנות בוקר, יום ראשון, הכול סגור. אנסה למצוא מקום בטיסה ואודיע לכם ברגע שאדע, אני יכולה לדבר עם אמא?" ביקשתי שוב.
אלון, זמנו דוחק, מיהר לסיים את השיחה: "היא ישנה, חזרה מאוחר מבית החולים, הילה ואני הגענו לא מזמן מתל אביב ואני צריך להכין את ההלוויה. חשוב לי לדעת מתי את מגיעה כדי לקבוע סופית את המועד ולהודיע לכולם. תתקשרי לאמא או אלי לנייד. מישהו מאתנו יענה. אגב, החלטנו לשבת 'שבעה' בבית של ההורים, תכנני את הזמנים בהתאם, נדבר אחר כך, ביי".
חגיגת הלילה הגדולה נמחקה באחת. מָשבִּיתֵי השמחות מהעמק יודעים תמיד מתי להפתיע. המחשבות המפנקות על ימי חופש ומנוחת סוף שבוע בכפר, נמוגו באחת. נכנסתי למיטה, התכסיתי בשמיכת הפוך העבה, מנסה לעכל את משמעות הודעתו של אלון, דואגת לאמא שנשארה לבד, וכבר מוטרדת מארגון הטיסה הבלתי צפויה. הצצתי בשעון, עוד מעט שש, בחוץ חושך וגשם טורדני, יום ראשון ואין עם מי לדבר, הסוכנויות סגורות. בטח לא אצליח להשיג כרטיס, ואם אגיע לקיבוץ מאוחר מדי יקבלו את פני פרצופים חמוצים.
סחוטה ועייפה קמתי אל חיפוש אחָר מישהו שיסייע לי להשיג כרטיס, לא משנה כמה יעלֶה. ידעתי שאתקשה מאוד לפרוץ את מחסומי הביורוקרטיה האנגלית ואת קדושת יום ראשון. לבסוף העזתי להתקשר לדבי, המפיקה של הלהקה, האחת והיחידה שתעשה בעבורי את הבלתי אפשרי. צלצול הטלפון היה גם לה מנגינת השכמה בלתי מתוכננת, אפילו אכזרית. מותשת כמוני ממסיבת הלילה, לא הבינה מה אני רוצה מחייה. שלחתי אותה לשטוף פנים, לשתות כוס מים, והטלתי עליה משימה: כרטיס הלוך ושוב לישראל. היום, או במקרה הגרוע מחר, וחזרה שמונה ימים לאחר מכן.
דבי אכן עשתה את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב: לפרוץ מחסומים ולסלק מכשולים.
לאחר כמה טלפונים השיגה כרטיס הלוך למחר, יום שני, בשעת לילה מאוחרת, וחזור כעבור שבוע, ביום שלישי בערב. הכרטיס, כך דיווחה, ימתין בדלפק בשדה התעופה ולי נותר רק להגיע אליו בזמן, וממנו להלוויה בקיבוץ שכבר שנתיים לא הייתי בו.
התקשרתי לאמא. קול לא מוכר ענה לי. ביקשתי לדבר עם גרטה והילה שהרימה את השפופרת שמחה לשמוע את קולי ורצתה לדעת מתי אגיע. מסרתי לה את הפרטים והיא הבטיחה להעביר אותם לאלון. הילה דיווחה שנותרו דברים רבים לסדר עד ללוויה ואין בעיה אם אגיע רק ביום שלישי בבוקר, ואולי אפילו עדיף כך, כי אז יצליחו לסיים את ההכנות בלי לחץ.
לא הצלחתי להבין באיזה הכנות מדובר. מן העבר השני נשמע עכשיו קולה של אמא. שקטה, אצורה כדרכה, התחמקה מלספר מה בדיוק קרה, הרגיעה אותי שאבא לא סבל. הכול קרה במהירות והיא היתה לצדו רוב הזמן. אמא שאלה בזהירות האם נטלתי חופשה ושמחה לשמוע שאשאר שמונה ימים.
"האסיפה האחרונה", מאת ישראל עוז. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 191 עמ'.