מגדר על הסכין: אהבות חד-מיניות

יונה וולך כתבה על יונתן, ילד עדין ורדוף, שהילדים המתנכלים לו דורשים ממנו "רַק קְצָת דָּם לְקִנּוּחַ הַדְּבַשׁ", ולא תיארו לעצמם, כביכול, שהוא "כזה". כולנו מכירים את ה"כזה" הארכיטיפי הזה; הרי זו אותה אצבע מוקיעה המסמנת כבר מילדות את מי שחורג מהמוסכמות החברתיות, את מי שמסרב - ואולי פשוט אינו יכול - להתיישר לפי תו התקן האכזרי של הרוב. יונתן של וולך אינו בהכרח הומו, אלא בראש וראשונה נציג מובהק של מיעוט נרדף באשר הוא. אבל האצבע המוקיעה שאומרת: "הוא כזה" שבה ומופיעה, ולא במקרה, ביצירות הומו-לסביות רבות.

"יונתן" של יונה וולך. לגיטימציה להיות אחר (צילום: שלום בר טל)

בתחילת שנות ה-90 הסתובבו פה כמה נערים שקראו לעצמם בשם הצופן "יונתנים", בעקבות שירה של יונה וולך. לנקוב במִלה האמיתית עדיין היה מפחיד מדי. אני זוכר שמיד אחרי הגיוס, כשהגעתי לטירונות, נתקלתי בשני "יונתנים" כאלה, שעדיין היו - כמוני - עמוק בארון. אחרי שיחה קצרה נדהמתי לגלות שכל אחד מאיתנו נושא בתרמילו שני ספרים: "שירה" של יונה וולך, וספר של תומאס מאן.

כבר אז חשתי שהבחירות האלה אינן מקריות כלל וכלל. בשנים שלאחר מכן, נוספו לרשימה הזאת עוד כמה וכמה סופרים ומשוררים שחשבתי תחילה שהם גילוי פרטי שלי, אבל עד מהרה שבתי ומצאתי את ספריהם גם בתרמיליהם (או על מדפיהם) של "יונתנים" אחרים: מרסל פרוסט, ז'אן ז'נה, אלן גינזברג, ו.ה אודן, וכמובן ספפו הגדולה, שלימדה אותי שיש בעולם גם "יונתניוֹת". הפעם בחרתי לכתוב על יצירות שיריות בלבד - אבל בהחלט יש מקום לערוך רשימה דומה גם של פרוזה.

שירי חשק עם שמואל הנגיד

השירה העברית המודרנית - לפחות עד שנות ה-80 של המאה ה-20 - ענייה מאוד ביצירה חד-מינית בכלל, ובשירי אהבה הומו-ארוטיים בפרט. זאת בניגוד גמור לרבות מתרבויות המערב, שבהן יוצרים הומו-ארוטיים עומדים זה דורות רבים בלב הקנון השירי (שייקספיר באנגליה, לורקה בספרד, וולט ויטמן בארצות הברית, מיכלאנג'לו ופזוליני באיטליה, ורלן ורמבו בצרפת.). כדי לשאוב השראה מיצירה עברית קלאסית העוסקת באהבה ובתשוקה חד-מינית, אנחנו צריכים להרחיק מבט עד אל המשוררים העבריים בספרד של ימי הביניים: יהודה הלוי, שלמה אבן-גבירול, אברהם אבן עזרא ושמואל הנגיד.

דורי מנור. מתרגם את שמואל הנגיד(צילום: Greg Bal)

כל המשוררים האלה כתבו שירי חשק רבים שמושאיהם הם נערים ("צבאים" או "עופרים"), במיטב המסורת של השירה הערבית האנדלוסית. יש הטוענים כי היתה זו שירה המבוססת על קונוונציה שירית ולא על ניסיון אישי, ובכל זאת, כשקוראים למשל את שירי האהבה החד-מיניים של שמואל הנגיד (993-1056), משורר שהיה גם מפקד צבא, שר בכיר ופרשן חשוב של התלמוד - קשה שלא לראות כי זהו קודם כל ביטוי לחוויה אישית עזה. למשל שיר הפיתוי הנפלא הזה:

וְלֹא אוּכַל נְשׂא קֶצֶף אֲהוּבִי

הֲמַכָּתִי, וְאַתְּ רוֹפֵא, אֲנוּשָׁה?

וְאִם נֶצַח, וְאַתְּ לוֹחֵשׁ, כְּאֵבִי?

שְׁתֵה יַיִן וְחָלָב מִשְּׂפָתִי

וְתֵן תַּגְמוּל לְיֵינִי וַחֲלָבִי,

שְׁלַח יָדָךְ וְתֵן לִבִּי בְּכַפָּךְ

וְאַל זָרִים יְדֵיהֶם יִשְׁלְחוּ בִי!

הִנה "תרגום" של השיר לעברית עכשווית: לאט, כי לבבי אינו עשוי ברזל/ ואיני יכול לשאת את קצף (זעם) אהובי./ האם מחלתי אנושה? הלא אתה הרופא שלי./ האם כאבי נצחי? הלא אתה המְרפא-בלחשים שלי./ שְתה יין וחלב משפתי (=נשק אותי) / והשב לי תגמול על ייני ועל חלבי (השב לי נשיקה בתמורה על נשיקתי): / שלח את ידךָ (=גע בי) ושים את לבי בכפךָ / ואל תניח לזרים לגעת (או: לפגוע) בי (אל תניח לבחורים אחרים להקדים אותך).

ארתור רמבו ופול וֶרלֶן סוערים

ארתור רַמְבּוֹ (1891-1854), נער הפלא הנצחי של השירה הצרפתית, כתב את שירתו המהפכנית בין הגילים 15 ו-19 - גיל שבו עזב סופית את הכתיבה ויצא לחיי נדודים, שהובילו אותו לאי יאווה שבאינדונזיה, לעדן שבתימן ולבסוף להראר שבאתיופיה.

בגיל 16 נמלט רמבו מעיירת הולדתו הפרובינציאלית והגיע לפריז בהזמנת פול וֶרְלֶן (1896-1844), מאושיות חיי הבוהמה של עיר האורות ומשורר גדול בזכות עצמו. "בואי, נפש גדולה, יקרה, מחכים לך, אוהבים אותך!" כך כתב ורלן לרמבו, הצעיר ממנו בעשר שנים, ורמבו נענה לקריאה. בין השניים נרקם עד מהרה רומן סוער, שבעקבותיו עזב ורלן את אשתו ופנה עורף לחיי המשפחה הנורמטיביים.

שני המשוררים שוטטו באנגליה ובבלגיה, כתבו ללא הרף, אהבו, התקוטטו וקינאו, עד לסוף הטרגי: ורלן, "הבתולה המשוגעת", כפי שכינה אותו רמבו, ירה ב"בעל הגיהנומי" (כינויו של רמבו) ופצע אותו בידו. על ורלן נגזר מאסר של שנתיים, ואילו רמבו שב ללונדון, שם השלים את שתי יצירותיו המהפכניות מכולן, מחזורי השירים בפרוזה "עונה בגיהינום" ו"אילומינציות", בטרם ייפרד סופית מהשירה ובאותה הזדמנות גם מהציוויליזציה האירופית.

כשהשתחרר ורלן מהכלא הוא לא עזב את אירופה, בניגוד למאהבו הצעיר, אלא חזר לבתי המרזח של פריז וכתב שירה מוזיקלית נפלאה: מצד אחד שירה קתולית מלאה דבקוּת - ומצד שני שירה פורנוגרפית מקסימה וחסרת כל עכבות. עד לאחרונה לא נכללו שירים נועזים אלה במהדורה הרשמית של כל שירי ורלן. הנה, לדוגמה, השיר הזה:

רַק שְׁנֵינוּ, מִכֻּלָּם, נִמְצֵאנוּ אֲשֵׁמִים

בַּפֶּשַׁע הַנּוֹרָא, בְּאַהֲבַת הַגֶּבֶר...

חִרְבַּנּוּ עֲלֵיהֶם, עַל כָּל זְחוּחֵי הַסֵּבֶר,

נוֹטְרֵי מוּסַר הַכּוּס, הַחֶשֶׁק הַמֻּסְכָּם! –

וְגַם חִשְׁקֵנוּ-אֲנוּ לֹא הוּשַׁב רֵיקָם:

מִבְּלִי שֶׁיַּחְשְׁדוּ, עָרַכְנוּ בַּמַּחְתֶּרֶת

נִסּוּי כֵּלִים מֻצְלָח, אָפוּף עֲשָׁן מִקְטֶרֶת

(גַּם זֶאוּס הִזְדַּיֵּן עִם הֶרָה בֶּעָנָן) –

אוֹנַנּוּ זֶה לָזֶה בְּזַיִן שַׁאֲנָן,

שֶׁזָּב וְהֶאְדִּים כְּאַף דּוֹלֵף, וְתַחַת

שֻׁלְחַן בֵּית הַקָּפֶה פָּלַט זִרְמָה רוֹתַחַת.

(תרגום: דורי מנור)

לורקה ואהבה חשוכה

המשורר והמחזאי הספרדי פדריקו גרסיה לורקה (1898 –1936) נרצח על ידי הפשיסטים בעיצומה של מלחמת האזרחים בארצו, ורוצחיו התפארו שיָרו במשורר "שני כדורים בתחת, כי הוא היה הומו". בכך הפכו אותו לאחד המרטירים הגדולים לא רק של השירה, אלא גם של המיעוט החד-מיני.

לורקה. שירה גלויה ויצרית

את השיר "אודה לוולט ויטמן" כתב לורקה ב-1930. באותו זמן שהה המשורר בניו יורק, לשם נסע כדי ללמוד אנגלית ולהתאושש מהדיכאון שבו שקע לאחר שנפרד מאהובו, הפַּסל אמיליו אַלַדְרֵן. לא במקרה בחר לורקה להקדיש את המנון ההומוסקסואליות הגדול שלו דווקא לוולט ויטמן. "משורר לאומי" זה של אמריקה (1819-1892), לא היה אב-משפחה בורגני ומיושב, כפי שניתן היה אולי לצפות, אלא הומוסקסואל, שהרבה לכתוב שירה הומו-ארוטית גלויה ויצרית.

לורקה עצמו מעולם לא "יצא מן הארון" רשמית, אך הוא חי רוב שנותיו כהומו, ויצירתו עומדת בסימן אותה אהבה "חשוכה", לפי גישת החברה הספרדית המצ'ואיסטית וההומופובית של תקופתו. ב"אודה לוולט ויטמן" הוא מעלה על נס את האהבה החד-מינית, ובאותה הזדמנות מהלל את אהבת הגברים ה"תמימה" וה"גברית", ומוקיע את "המתרוממים" המקצוענים (גישה כזו ודאי היתה מוקעת היום כהומופוביה עצמית, אך מובן שאל לו, לשיפוט כזה, להתעלם מההקשר ההיסטורי ומגדלותה של היצירה). הנה קטע קצר מהשיר היפה הזה:

נֶגֶד הַיֶּלֶד הָרוֹשֵׁם

שָׁם שֶׁל יַלְדָּה עַל הַכָּרִית

נֶגֶד הַנַּעַר הַלּוֹבֵשׁ בִּגְדֵי כַּלָּה

בְּחֶשְׁכַת אֲרוֹנוֹ

נֶגֶד גַלְמוּדֵי בָּתֵּי הַהִמּוּרִים

הַגּוֹמְעִים בִּבְחִילָה מִמֵּימֵי הַזְּנוּת

נֶגֶד הַגְּבָרִים יְרֻקֵּי הַמַּבָּט

שֶׁאוֹהֲבִים גְּבָרִים וְחוֹרְכִים שְׂפָתַיִם בִּשְׁתִיקָה.

אֶלָּא לְגַמְרֵי נֶגְדְּכֶם, מִתְרוֹמְמֵי הֶעָרִים,

בְּשַׂר מְבֻטְבָּט וּמַחְשָׁבוֹת טְמֵאוֹת,

אִמָּהוֹת הַטִּנֹּפֶת, הַרְפְּיוֹת, אוֹיְבִים-בְּלִי-חֲלוֹם

שֶׁל הָאַהֲבָה הַמְּפַזֶּרֶת זֵרִים שֶׁל שִׂמְחָה.

טִפּוֹת מָוֶת מְטֻנָּף רְווּיוֹת רַעַל מַר.

לְעוֹלָם נֶגְדְּכֶם,

הַ-Fairies שֶׁל צְפוֹן אָמֶרִיקָה,

הַצִּפּוֹרִים שֶׁל הָוָאנָה,

הַמִּתְהַפְּכִים שֶׁל מֶקְסִיקוֹ,

הַמִּתְכּוֹפְפִים שֶׁל קַאדִיס,

הַנּוֹשְׁכִים שֶׁל סֶבִילְיָה,

הַאגְזוֹזָנִים שֶׁל מַדְרִיד,

הַסִּיסִים שֶׁל אַלִיקַנְטֶה,

הָאוֹכְלִים שֶׁל פּוֹרְטוּגָל.

עַבְדֵי הָאִשָּׁה, כַּלְבוֹת קִטּוֹנָהּ,

פְּתוּחִים בַּכִּכָּרוֹת כְּמוֹ מְנִיפָה קַדַּחְתָּנִית

אוֹ אוֹרְבִים בְּנוֹפִים נֻקְשִׁים שֶׁל רוֹשׁ רָעִיל.

(עברית: דורי מנור)

עולמו ההלני של קונסטנדינוס קָוואפיס

מפגשי אהבה חטופים בחדר מלון מרופט ליד הנמל או בקיטון אחורי של חנות סדקית, תחושת אשמה מתמדת שאך מְלַבָּה את היצר ומסעירה את החושים, עלמים לוונטיניים פשוטים ודקיקי גזרה, דוברי יוונית, ערבית, איטלקית או צרפתית, הצועדים ברחובות עירם הקוסמופוליטית ומחפשים אהבה, ועולם יווני-הלני שלם, היסטורי ומיתי, של בחורים צעירים וחדורי תשוקה - אלה אבני הבניין שמהן עשויה שירתו של קונסטנדינוס קָוואפיס.

קוואפיס (1933-1863), בן המיעוט דובר היוונית באלכסנדריה, היה אלמוני כמעט לגמרי בחייו, אך כיום הוא נחשב לגדול משוררי היוונית המודרנית. יצירתו נחלקת בין שירים היסטוריים ופילוסופיים, לבין שירת חשק שעמוד התווך שלה הוא רגע ההיזכרות: באמצעות כוח הזיכרון בורא קוואפיס מחדש את רגעי נעוריו, מזקק אותם מכל סממני הקיום הארעי והופך אותם לשירה ארוטית גדולה.

עַל סִיּוּמוֹ הַטּוֹב. הֵם קָמִים מֵהַמִּזְרוֹן

וּמִתְלַבְּשִׁים בְּחָפְזָה, בְּלִי הֶגֶה.

הֵם חוֹמְקִים מֵהַבַּיִת בִּמְהִירוּת, אִישׁ אִישׁ בְּנִפְרָד.

הֵם פּוֹסְעִים בִּרְחוֹב בְּאִי-שֶׁקֶט מְסֻיָּם

כְּאִלּוּ חָשׁוּ שֶׁמַּשֶּׁהוּ בָּהֶם מַסְגִּיר

מֵאֵיזֶה סוּג שֶׁל מִשְׁכָּב קָמוּ זֶה עַתָּה.

מָחָר אוֹ מָחֳרָתַיִם אוֹ כַּמָּה שָׁנִים אַחַר כָּךְ הוּא יִכְתֹּב

אֶת הַשּׁוּרוֹת הַלּוֹהֲבוֹת שֶׁפֹּה הָיְתָה רֵאשִׁיתָן.

עברית: דורי מנור (עם מריה פַּסְקָלִידֶס)

מופע מיוחד לכבוד המשורר והמתרגם דורי מנור ולכבוד ספרו החדש, "אמצע הבשר" יערך בזאפה תל-אביב, ביום שישי ה- 4.5.2012 בשעה 15:30. באירוע ישתתפו שלומי שבן, נינט טייב, מאור כהן, רונה קינן, ערן צור ואסף רוט.