אין בי רגש אבהי ואינני מחפש יורש

לרוב הציבור היהודי, כולל אלו המגדירים עצמם חילוניים, נראה מובן מאליו לקרוא בהגדה של פסח ולחזור ולשנן מעשיות חסרות פשר, מנהגים שאבד עליהם הכלח או משפטים מלאי שנאת זרים כגון: "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך". אני לא מסוגל לקרוא בהגדה של פסח דווקא משום שאני שם לב לתוכן הדברים, ורובו מעורר בי אנטגוניזם וריחוק. "הבן רשע", ככל הנראה, מסמל בהגדה יהודים מזרמים אחרים כגון הצדוקים, שלא קיבלו את הסמכות הרבנית-פרושית.

עוד בנושא:

הונאת אבהות: סבירות של 15% שהילד לא שלך

אין לי אינסטינקט אימהי ואני לא רוצה ילדים

דברים שאפשר לעשות במקום להביא ילדים לעולם

מה העבודה הזאת לכם?

בתחום הזוגיות, משפחה או הבאת ילדים - אני מוצא הקבלה לאותו מסמך בן כ-1900 שנים, שרוב הציבור בישראל עומד לדקלם בפסח הקרוב מבלי לערער עליו. כמו הבן ה"רשע" – גם אני שואל, "מה העבודה הזו לכם"? האם יש צורך במיסוד רשמי חוקי של קשר זוגי, ואם כן, האם יש צורך במיסוד באמצעות ההלכה היהודית דווקא? ובכלל, האם זה הכרחי להביא ילדים?

לפחות בשתי השאלות הראשונות, חלה התקדמות ניכרת ויש כיום לגיטימציה גוברת לזוגיות שאינה נישואין לפי ההלכה. אך בתחום אחד נותר בישראל טאבו בלתי מעורער - החובה כביכול, להביא ילדים.

כולם בישראל – כך נראה - רוצים ילדים ולא מבינים כיצד אפשר להעלות על הדעת חיים ללא ילדים. גם הומואים, לסביות, גברים ונשים ללא קשר זוגי, נשים בגילאים מבוגרים מכדי להביא ילדים בדרך הטבע, וסוגי אוכלוסיה אחרים, הופכים עולמות ועוברים מדורי גיהינום בטיפולי פוריות, פונדקאות או אימוץ עם סיכונים בריאותיים ונפשיים, והכל כדי לסמן 'וי' על השלמת המשימה הלאומית לפרות ולרבות.

איני מזלזל כלל באלו שרוצים לחוות הורות, להיפך. בעיניי, הורים הם גיבורים אמיתיים. האחריות וההשקעה הנפשית, הפיזית והכלכלית הנדרשת להביא ולגדל ילדים אינן בנות השוואה כמעט לשום משימה אחרת שאדם לוקח על עצמו. אבל אני לא רוצה להיות גיבור בהיבט הזה, ולא רואה מחויבות אישית לחיות באותה צורת חיים של הוריי וקרוביי.

מציאות נפרדת

במדינה מוכת טרור ואיומי מלחמה, אין ברצוני להשקיע ולגדל ילד שעלול בסבירות גבוהה, להימסר ברבות הימים כבשר תותחים למלחמת לבנון השביעית, מלחמת שלום ההתנחלויות הרביעית, מלחמת ישראל-איראן השלישית או למלחמת שדות הגז השנייה בין ישראל, יוון וקפריסין לאימפריה הארדואנית- ניאו-עותומנית של טורקיה.

אותו ילד תיאורטי, אם יעבור וישרוד את המלחמות העלולות להתרגש עלינו בעתיד, את קשיי החיים, הפרנסה ואת הפרסומות הרעשניות בטלוויזיה, ואם יאריך חיים - ייאלץ להמתין עד גיל 70 ואף יותר לפרישה לפנסיה, כך טוענים כלכלני בנק ישראל ומשרד האוצר. במלים אחרות – כל מי שנולד כעת צפוי בסבירות גבוהה לחיים של סבל, סיכונים ועבודת עבדים עד צאת הנשמה בגיל פרישה מופלג והזוי, וזו בהחלט לא בדיחה.

אוכל תיאורטית לטעון כי אחד ממניעי הוא סביבתי. יש כבר די והותר ילדים בעולם בכלל וגם בישראל. כל ילד נוסף, פירושו עוד צרכן שיגרום להגדלת הביקוש לחשמל, מים, דלק, נייר, מזון וקרקע, ויגדיל את הררי הפסולת וזיהום האוויר. מובן שיש גם אגואיזם באי רצוני להביא ילדים, אבל במדינה שזנחה לצערי מאז 1977 את ערכיה הסוציאליסטיים, וממילא אינה דואגת לבנייה ולחייליה כראוי, אין זה פסול בעיניי לפעול גם למען טובה אישית, כל עוד היא לא פוגעת באחרים.

אך בסופו של דבר, מעבר לכל ההסברים הרציונאליים, האגואיסטיים או הסביבתיים להיעדר רצוני להביא ילדים, מעבר לכל ההתפלספויות - עומדת אמת אחת בסיסית וברורה – אני פשוט לא חש צורך טבעי להביא ילדים. זה לא מדבר אלי ולא מתחבר אלי ללא קשר לטיעון לוגי, סביבתי או אגואיסטי כלשהו.

תגובות ונזיפות מחנכות בנוסח: "אתה לא יודע איזה אושר זה להביא ילדים, כשיהיו לך תדע", "אולי עוד לא מצאת את האהבה האמיתית", "מה תעשה כשתהיה מבוגר ובודד ללא ילדים", "לא להביא ילדים זה אגואיזם", "בגלל אנשים כמוך העם היהודי ייעלם" או "אם כולם יחשבו כמוך לא יהיה מי שיממן את האוכלוסיה המתבגרת" - לא רלוונטיות עבורי. איזה הסבר או נזיפה יכולים לשכנע אותי להביא ילדים, אם אני פשוט לא חש בצורך טבעי מובנה לכך?

רשע חפץ במרשעת

המנהל בעבודה שלי שאל אותי עם קורטוב של רחמים, איך זה שאינני מחפש יורש. יורש למה בדיוק? למכונית הקומפקטית שלי שמאבדת 15% מערכה כל שנה? לדירה השכורה? למייבש הכביסה? יהיה לי חבל רק על הדיסקים של שלמה ארצי, משינה או דפש מוד, אבל השירים כבר נמצאים ממילא ביוטיוב.

אני הוא הבן הרשע, זה שאינו רוצה בעבודה זו של הבאת גידול ילדים. נלחמתי ביני לבין עצמי, קיוויתי שאני אחר. אבל זה מה שיש. הגיע הזמן שאקבל את עצמי כפי שאני - גבר שעשה כל מה שהחברה מצפה ממנו – לימודים, עבודה, צבא, עשייה ציבורית, יו ניים איט. אבל כשזה מגיע לילדים - עד כאן, זה מבחינתי כלא לכל החיים שאיני יכול לקחת על עצמי מרצון.

עכשיו נותר לי למצוא מרשעת כמוני ונרכב ביחד על מטאטא בלילות ירח מלא, נגור ביער בבית מסוכר, נאפה עוגיות מילדים תועים (סתם-סתם, בדיקת ערנות, אני בכלל מעדיף טבעול) ונעשה – נו אתם יודעים, כל מה שרשעים עושים. אז איפה את, באבה יאגה?

לכל הכתבות, העדכונים והסקרים - כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים