סתם פאן? כשדור הריטלין פוגש את "האח הגדול"

"אמא, בואי נראה יחד 'האח הגדול'", היא מציעה לי.

"לא יודעת", אני מתחמקת, "אני לא בטוחה שאני רוצה. מאז הפרשה הזו של הכדורים הפסיכיאטריים פחות נחמד לי לצפות בתוכנית. מרגיש לי קצת כמו ניסויים בבני אדם".

"את בכלל לא יכולה לדעת שכל הסיפור הזה נכון", היא מטיחה בי. קטנה כזאת, רק בת 13 וכבר מציאותית כל כך. ורק בגלל הכבוד למה שהיא אמרה אני מתיישבת לראות.

הטורים האחרונים של נירית צוק בערוץ הורים :

הדלק יקר? אז תפסיקו להסיע את הילד לכל מקום

הייתם רוצים לראות את הבת שלכם בסרט כחול?

פתאום זה היכה בי: הילדה מתביישת בי!

פמיניזם? כל אשה חייבת לדעת לנקות

אנחנו צופות יחד, לעתים מתגלגלות מצחוק, לעתים מחליפות בינינו הערה ביקורתית או מבט, וכיף לנו. מפעם לפעם אני ממלמלת: "לאביבית הזאת יש מצבי רוח ממש קיצוניים, או שהיא מתגלגלת מצחוק או שהיא בוכה; תמיר מבוהל יתר על המידה, כל פעם ש'האח הגדול' קורא בשמו הוא קופץ. מוזר לגמרי; ולמה קותי ישן עכשיו, כשכולם בחוץ?".

"יו, אמא, די כבר", היא מתעצבנת, "את לא מבינה שזו סתם תוכנית בשביל הפאן? את מתייחסת לזה כאילו את רואה 'עובדה'. כל דבר את לוקחת ברצינות. למה את לא מבינה שזאת תוכנית כיפית כזו ושלא באמת צריך לעניין אותנו כל מה שמדברים עליה? פשוט מתנתקים, רואים, צוחקים וממשיכים הלאה".

כדורים פסיכיאטריים לא מטרידים את דור הריטלין

כשהסתיימה התוכנית שקעתי במחשבות. העובדה שהילדה, בדיוק כמו שאר בני דורה, לא מתרגשת מכל הבלגן שנוצר סביב עניין הכדורים הפסיכיאטריים לא באמת צריכה להפתיע אותי, הרהרתי. למה שתתרגש? הרי אנחנו אלה שמלמדים את הנוער של היום שפסיכולוגים ופסיכיאטרים הם דבר חשוב, עד כדי כך שבשנים האחרונות נוצר מין טרנד בו המתבגרים הולכים לפסיכולוג כחלק ממערך החוגים שלהם.

והאמת שזה בסדר, כי אם מישהו צריך עזרה אז עדיף שהוא ילך לפסיכולוג ויחיה חיים טובים יותר מאשר יתכנס בעצמו או חלילה ישקע במחשבות אובדניות, לא? ובאותה נשימה אנחנו מלמדים את הילדים שלנו שאם צריך כדורים אז זה לא כזה נורא, ולא רק שזה לא נורא הרי שזה גם עוזר ואפילו מומלץ. זה דור שרגיל לכדורים, שכחתם? היום כל כך הרבה ילדים נוטלים ריטלין ומדברים עליו בחופשיות, אז מה ההבדל? 

ואז קלטתי שיש פה מסר בעייתי. לאן נעלמה הפתיחות שאנחנו משדרים לילדים שלנו בעניין תרופות פסיכיאטריות? מה הם אמורים להבין מכך שפתאום אנחנו אומרים להם שיש פה בעיה? והאם מישהו בכלל יכול להוכיח שמשתתפי התכנית באמת קיבלו כדורים "סתם", בלי שהם היו צריכים?

וגם אם כן, למה שהילדים שלנו יתרגשו מזה? הם הרי רגילים גם לצד השני של המטבע: תרבות הרייטינג.

הם כבר יודעים שאנשים שרוצים להתפרסם מוכנים לעשות ה-כ-ל. אנשים מוכנים לקפוץ באנג’י, לאכול ג'וקים, ללכת על חבל שתלוי בגובה מטורף - גם אם הם באמצע התקף חרדה. אז כמה כדורים פסיכאטריים אמורים להטריד אותם? 

סף הרגישות שלנו השתבש 

כבר דובר ונכתב כל כך הרבה על תוכניות הריאליטי. על כך שיש יותר מדי תוכניות כאלו, על מידת ההשפעה שיש להן על המשתתפים (והדוגמה הטובה ביותר הייתה הפרישה של יובל דיין מהתוכנית the voice בגלל כל הסטרס). ואני תוהה, מתי בדיוק הפך הריאלטי עבור ילדינו הצופים בתכניות למין שעת fun מנותקת מהמציאות? איך זה שהם רואים את כל התוכניות האלה וזה מרגיש להם בדיוק כמו סדרות קומיות בנוסח "קודי וזאק" או "כולם אוהבים את ריימונד"? איך זה שהמשתתפים בתוכניות הללו לא באמת משדרים להם אנושיות ולא מעוררים בהם שום הזדהות? במקרה הטוב הם מעוררים בהם מעט אמפתיה, אבל בדרך כלל הם מפסיקים לתפקד כבני אדם והופכים לבובה שתפקידה לשעשע. האם זה לא סימן שצריך לשנות משהו? שסף הרגישות שלנו השתבש? ומה זה אומר עלינו כחברה?

אני מתלבטת האם לצאת בהצהרה נרגשת באוזני הילדה על חובתנו המוסרית כחברה, על כבוד האדם ועל גבולות אנושיים - או פשוט לא לומר לה שום דבר. בסופו של דבר אני לא מתאפקת ומסבירה לה שיש דברים שאסור לעשות, ולא משנה מה המטרה. אני יודעת שאני שוב נשמעת כמו שידור של "עובדה", אבל פה המטרה דווקא מצדיקה.

הכותבת היא מייסדת ומנהלת פורטל "עשר פלוס", מגזין אינטרנט חדש וייחודי שעוסק בגיל ההתבגרות