"האח הגדול 4" - סופעונה: הזוכה הגנרי שוב זכה
אחרי שעם ישראל שוב הכתיר ערס-לייט עממי, עמוס בכריזמה ובמטבעות לשון - אפשר לומר שגמר העונה הרביעית של "האח הגדול" לא הביא איתו חידוש משמעותי, מלבד אובדן התמימות. סמדר שילוני סוגרת עונה
זאת היתה חמישיית גמר לא מובנת מאליה. עד הרגע האחרון, קשה היה להמר על המתמודד שיקח את המומנט. קותי היה ההימור הפופולרי בהתחלה, והוא באמת השלים סֶריה יפה לאלירז וג'קי - אבל היו גם יאנה, מועמדת שצברה כח במהלך העונה, כמעט נטולת פאלטות, חריפה ויפה עד כאב, שבאמת חוץ ממירי בוהדנה יש בה הכל; סער - מי בכלל חשב שהוא ישרוד את ההדחה הראשונה? - סקלי, החפרפרת, המולך, הסער שביקש לחבל ב"אח הגדול" מתוך הבית בזמן שסער השני כירסם בו מבחוץ, אבל בסוף יצא זה שלמד לאהוב את האח; שרי, בעלת קומפלקס נערת הקרקס-תרזה הקדושה, שהסיבות להגעתה לגמר הסתתרו ממני מלכתחילה, עד כדי כך שהתחלתי להאמין שהן עשויות להעניק לה את הניצחון; ותמיר, שלא מעט אנשים ראו בו מנצח ודאי, אבל כנראה שעם ישראל עדיין לא בשל למעבר ממקופח-עממי לתמים-חרדתי.
"תודה לכל האנשים שהיה חשוב להם לקבוע מי יהיה המנצח ב'אח הגדול'", אמר ארז טל לקראת סיום התוכנית. ובאמת, לפי מה עם ישראל בוחר לו מנצח? האם זה מי שייצר הכי הרבה דרמה במהלך העונה? כי את המתמודדת הזאת קיפלתם החוצה רגע לפני הגמר. האם זה המתמודד שעשה את התהליך הנפשי הכי משמעותי? הוא יצא כבר מזמן. האם זה המתמודד שמצחיק אותנו הכי הרבה? זה עם הערכים הכי ראויים (פויה)? זה שמסתדר הכי טוב עם כולם? זה שהכי דומה לנו? או אולי זה שגורם לנו להרגיש הכי טוב עם עצמנו, כשאנחנו לוחצים על ה-send?
אין לי תשובה. אני מניחה רק שב"קשת" עלו על איזו תבנית. לא שקותי זהה לג'קי, ואף אחד משניהם לא זהה לאלירז, אבל בגדול אפשר להגיד שהתגבשה פה נישה. ערס-לייט, מה שנקרא עממי, לא משכיל מדי אבל עם "חוכמת רחוב", יכולת פנומנלית לייצר מטבעות לשון וכריזמה, אבל לא כזאת שתאיים על הצופים בבית. חכו לעונה הבאה, אז נדע אם "האח הגדול" ויתר על ליהוק הג'קותי העתידי.
אישית, די עייפתי מניצחונו של האנדרדוג. אני יודעת שעם ישראל הוא עם אוהב, מחבק, ששבע ממלחמות ולכן מבלבל לא פעם פרגון עם סתימת פיות (נסו להיזכר בכל האנשים שצועקים "בוז" בכל פעם שאחד המנטורים ב-"The Voice" מעז להעביר ביקורת על אחד המתמודדים), אבל אחרי שלושה נצחונות של אותו טייפקאסט, מותר כבר להודות שהאנדרדוגיות התייאשה מהחיים תחת הכלב, והחליפה אותם במנעמי המיינסטרים. אחרי שלוש פעמים, כבר קצת קשה לספר לעצמנו שאנחנו עושים את הבלתי צפוי, ובוחרים דווקא בזה שאין לו סיכוי.
באופן מפתיע, על הספה ליד קותי לא ישב האנטיתזה שלו, אלא דווקא אנדרדוג מסוג אחר. זאת כבר העונה השנייה ברציפות שהמקום השני גונב למקום הראשון את ההצגה. הפעם זה היה מוקי חתולי, שהתקבל בחוץ באהבה ששמורה רק לתוספות שיער. תמיר ממש לא היה הפייבוריט שלי במהלך העונה - הוא התיש אותי לא פעם, למרות שאני מודעת לזה שהמצוקה שלו נגעה ללב. תמיר עצמו הוא מופת של טוב לב ונאיביות שקופה, חסרת הגנות (מהשיחה של ארז ואסי איתו בתוך הבית, למדנו שהוא בעצם הלום קרב, מה שהופך את הבהלות שלו לקצת פחות קומיות).
הוא מסוג האנשים שמפחדים מעימותים ויעשו הכל כדי להתחמק מהם, גם אם זה אומר לספוג פנימה את הרעל ולהזיק לעצמם. כלפי חוץ הם נתפסים כאנשים שלא רבים עם אף אחד, לא מסוגלים לנקוב בשמות להדחה. אנחנו רואים את הקושי (האמיתי) שלהם, ורוצים לעשות להם - ולעצמנו - טוב, לתת להם את האהבה שהם מעולם לא קיבלו, כדי שאולי היא תשליך את עצמה גם עלינו. בסופו של יום, "האח הגדול" הוא אולי ריאליטי שנטוע בלב ליבו של המיינסטרים, אבל הוא גם נקמתם של הבלתי מקובלים, החריגים, האנשים שדרכו עליהם ושזו דרכם לחוויה מתקנת שתהפוך אותם לגיבורי האומה.
מה גם שיחסית לזבל שמשודר בפריים טיים, האח הגדול עשתה לא מעט לטובת קירוב לבבות ואהבת חינם, גם אם בלי כוונה. זה אמנם לא עבד בהתחלה, עם המגזר החרדי בצורת ברי סימון והבחורה השניה עם הפֶטיש לתאונות דרכים, אבל בהמשך היו אלה ערן וסער, הבחור שרוצה לקיים יחסי אישות עם דגל ישראל והבחור שלא מוכן לשיר את ההמנון, שהשתיתו יחסי גוזַל-נגזל. זה המשיך עם הרומן הטרנס-דתי בין קותי ויאנה, אוהד בית"ר
ומוסלמית, ועם יאנה עצמה ששילבה את היהדות, האיסלאם והנצרות בהרמוניה שאלוהים כנראה כיוון אליה מלכתחילה, והסתיים בסער סקלי שהצליח - למרות שרוב עם ישראל כנראה לא חולק איתו דעות פוליטיות, ובפוליטיקה אני מתכוונת לחומרי נפץ הורמונליים - להגיע למקום השלישי.
אז ארבע עונות מאחורינו, פלוס אחת VIP, והאבחנה שעולה לראש היא שהתמימות אבדה. המתמודדים יודעים בדיוק למה הם נכנסים ולאיזה אקלים יח"צני הם יוצאים. קותי עצמו היגג בחדר האח הגדול לא פעם על איך יהפוך לסלב בסדר גודל לאומי כשיחזור לבית שמש, ולא יוכל ללכת ברחוב בלי שמישהו יבקש ממנו לעשות מקופח. כל עוד הם גרו בתוך הבית, אפשר היה לסמוך על מטאפורת הגבס שבתוכה הם שהו שלושה חודשים, שתאפשר לנו את המציצנות ואת המעורבות הרגשית, ולהם את החוויה שתטלטל אותם עד שהם ישכחו כמה חדרי ארונות מחכים להם בבית. בנג'י רגשי שעושה מה שאלף ציפרלקסים ועשרות שעות אילן רבינוביץ' לא היו עושים. והאמת, זאת חוויה מעוררת קנאה. להתראות בצד השני של הקותי.
