לכבוד הפסח: משוררים שפרחו עם אביב הנעורים

זה עתה הופיע גיליונה החמישי של חוברת "כתובת" והוא מלא בכל-טוב (גילוי נאות- כותב שורות אלו פרסם שיר בחוברת). במרכז החוברת, בין שירים של חברי כתובת ומשוררים מוכרים כמו ענת זכריה, רבקה איילון ורבים אחרים, מופיעה קבוצת שירים של משוררת לא מוכרת, ושמה סופ עמיחי. הנה, לפני הכל, ראו את עצמת כתיבתה: “במו ידיו מקבת'/ רצח את שנתך הענוגה/ אצבעותיו סכינים על פנים ירכך (דורשות, מחפשות עוד-)/ דמותו השחורה היא רק צל נגוע/ יציר הסופה הרוכב/ על הסדין המוכתם/ אבל המגע שלו אמיתי והוא מהבהב אותך פנימה/ מרסק עצמות/ שופך סיוטים/ הופך בלהות אל רצפת החדר העירומה".

יונה וולך. תנועה מתפרצת של השפה (צילום: שלום בר טל)

באמצעות שימוש חכם המעיד על עומק תרבותי, הן בסיפור המסגרת במחזה מקבת' של שייקספיר, דרכו היא מתארת באופן עז את תחושת האשמה הפנימית על חטא, והן בעזרת הפואמה "הליידי משאלוט" של אלפרד טינסון עמה היא מתכתבת בשיר "בעניין הליידי משאלוט" - פואמה אשר מעמידה במרכזה את המתח בין האישה הכנועה עקב השליטה הגברית, לבין הכניעה לתשוקה ופריצת הגבולות, שבעקבותיה העונש: מוות ללא מימוש התשוקה. בשניהם מציבה סופ עולם של מתח נשי, של בגידה ומערכת יחסים הנעה בין רצון ומימוש לבין פחד והימנעות.

העין החיצונית

בין היענות לכוח התשוקה לבין כניעה למוסכמות, ולעין החיצונית, הציבורית והחברתית: “גם אותי את רוצה להכניס לארון/ אבל את מפחדת שאקרע לך /את כל הבגדים/ בגלל שאת יפה/ בגלל שאת מפחדת/ בגלל שאת אוהבת אותי". כל זאת מתוך עולם דימויים רענן מאוד, אפל ומלא בתנופה, כזה הנותן את כולו אל השפה והתנועה הפנימית: “חיל שחור/ תמיד היית אות המוות שלי/ אתה מחכה בזויות עיני המאדימות לעת לילה/ דמותך עשוית הבדיל מתכסה קשקשים של עורב".

אבל ההפתעה מן המפגשהלא מוכר עם משוררת מצוינת, הולך וגובר תוך דפדוף לאחורי החוברת. שם, בביוגרפיות הקצרות, מתגלה כי המשוררת היא בת 17, ילידת 95! גילוי זה מוביל להרהור על משוררים אחרים אשר נסקו בנעוריהם, בפתיחה בשלה.

יונה וולך היא דוגמה מובהקת למשוררים מסוג זה. שיריה הראשונים פורסמו על ידיי גבריאל מוקד ב"עכשיו" כשהייתה בת עשרים. שירה המפורסם "יונתן", שנכתב בנעוריה, מגלם גם הוא תנועה משוחררת, מתפרצת, של השפה. השיר מתאר עולם נפשי אפל, בודד, בו הדימוי של יונתן, אולי הניגוד הגדול בתנ''ך למהות של דוד, לכוח, לאלימות ולגבריות. כך העדין והרגיש, הופך לילד הנרמס על ידי ילדים אחרים, כלומר החברה: "אני רץ על הגשר/ והילדים אחרי/ יונתן/ יונתן הם קוראים/ רק קצת דם/ רק קצת דם לקינוח הדבש".

וולך פרצה בשירי ספרה הראשון "דברים", שיצא בגיל עשרים ושתיים. בכמה מן השירים, משתמשת המשוררת בדמויות דמיוניות הנושאות על גבם את העולם המתפרץ, החושני והמאיים של ההתבגרות, כמו השיר הידוע והמצוטט "קורנליה" - "בבוקר האנשים עשו לה/ כי הם חשבו שקורנליה שדה אדומה/ וקורנליה לא ידעה/ תמיד היא חשבה שעושים לה/ כי היא קורנליה". השיר מעביר את תחושת הניכור והאיום מן החוץ ואת הפגישה עם עולם פנימי חדש, סוער, מלא תהפוכות ורגשות עזים, כזה המוביל לעולם בו: "קורנליה והשד הלכו/ באמצע הלילה לקטוף סרפדים/ השד התעייף ופרש".

נתן זך. מערכת טיעונים פואטית(צילום: שרה אביטל)

וולך הגיעה אל מערכת ספרותית מנוסחת, פוסט מלחמת זך, אשר הציבה מערכת טיעונים פואטית, קצב לשוני וריתמוס מובהק. חלק מן הקסם וההשפעה המיידית (למרות השגות קשות של זך עצמו) נמצאים באותה התפרצות לשונית ותודעתית, התפרצות שלא הייתה נגועה עדיין בידי ממסד מלא דרישות ועצות. אם תרצו - מדובר על הנעורים מול המשורר הזקן, היודע-כול.

הילת ילד הפלא

דוד אבידן, גם הוא החל את דרכו בעולם השירה כבר בנעוריו, ומאז אסף סביבו את הילת ילד הפלא. אותה הילה שלעתים מנעה מלראות את הבדידות והעול הנפשי הגדול שהיה מנת חלקו ושסכסכה את המבט אליו כשכבר היה אביון, חולה ועזוב. הספר "ברזים ערופי שפתיים" הוא מסמך פריצה מעורר השתאות. מתוכו בולטים שירים רבים כמו "הרחובות ממריאים לאט" עם השורות האלמותיות "וידיך שרות מן הקיר כמו מלמול של אזוב ירקרק/ ועיניך פורחות כמו פנינים של זכוכית על צואר הברק/ רק ראשך העיף צף באור העמוק, ורק פיך שרק", או "אז נדהר ברחובות חנוקים כמו סוסים/ והדרך/ חמה/ מתחתינו נושמת-/ ונרוץ עד האור/ ונמעד/ גוססים/ ונזריע נשים בכיכר מול השמש".

אבידן מאכלס בתוכו איזה פרדוקס מעורר השתאות: מצד אחד מוקפדות וגימור מוזיקלי מודע ומושלם, ומאידך עולם דימויים מפתיע, ייחודי, הנאמן לתנועה פנימית חדשנית, שוברת מוסכמות וחידתית. אולי ניתן לתלות את המתח הזה בתנועה בין החברתי, שהיה אחדותי ובעל שדרה ראשית, לבין האני המורד, הפורץ, שמבקש להפר את הסדר ודרכו להפוך ליחיד.

דוד אבידן. מחוץ לכאן ולעכשיו(צילום: שאול גולן)

אבידן, לאורך יצירתו, ניהל פלירט תמידי עם העתיד, עם מה שמחוץ לכאן ועכשיו, אשר נתון לרתמות כללי ההתנהגות והאוסף הלא נגמר של צווי הזהות והחברה. הנה כבר בספר הראשון, בנעוריו, הוא מבקש להימלט: "לא משנה אם זה מכבר כבה הסומק/ על כל הפרצופים האבודים/ אני דוהר אליך/ לוח הפרסומת/ כמו אהבה גדולה ללא תקדים". תשוקת ההתרחבות הזו, שבגרעינה העמוק מבקשת לעמוד מול המשפחה, החברה, העם - ולבטל את נקודת המוצא הביוגרפית לטובת המצאה והתחדשות של האדם. כפי שמסיים אבידן את השיר "אבל אני אליך נע תמיד קדימה/ כמו זרם אינסופי של נשימה וצחוק", אותה תנועה הנראית כאן, היא התשוקה העומדת בבסיס פעולת ההתבגרות, ובה הלידה אל הבחירות האישיות, הבודדות.

מי שאולי משלב את הקולות השונים הללו, את ההתפרצות הססגונית של האישיות ואת הבוז והרתיעה מן הכלל, מן הסדר והחוקים החברתיים, הוא המשורר הצרפתי ארתור רמבו. סיפור חייו הוא כרוניקת הפריצה, הבעירה והדממה הגדולים בשירה העולמית, ממש מופע של כוח הנעורים. את ספרו "עונה בגיהנום" (תרגם אורי ברנשטיין, הוצאת "קשב לשירה") כתב בגיל 19, לאחר שחזר לחלקת משפחתו מנדודיו בבריסל ופריז, וממפגשו עם המשורר פול ורלן שהפך מאהבו.

בכוח פראי וקדוח דחס רמבו לתוך שורות של פרוזה שירית את המניפסט הגדול של האמן הטוטלי, סרבן עיקש לשגרתי והמקומי, כזה אשר "לכל הרוחות שלחתי את עטרות הקדושים/ את קרני האור של האומנות/ את גאות הממצאים/ את להטם של הבוזזים/ שבתי למזרח ואל החכמה הראשונה והנצחית". הספר מעמיד את המתח העצום של הגאון מול סביבתו צרת הכוחות והמעוף, המתח של מי שהשפה והיצירה מושלות בו ואינן מניחות לו, אינן מאפשרות דבר אחר מלבד הפריצה וההתמסרות, שלעתים, בתקופה ואזור מסוים, הרי הן כגזר דין ממית ומייאש - גזר דין של חיי בידוד וחוסר הבנה:

"רגע של ערות זה העלה בי חזון של טוהר! הנפש מובילה לאלוהים! / איזה ביש מזל קורע לב!". רמבו נדם כמעט לחלוטין אחרי הספר, ממשיך למסעות נדודים ברחבי תבל, לתנועה ממקום למקום באותו קצב חסר מנוחה כמו בשורות: "שוב להלך בדרכים שפה/ תחת משא עווני/ העוון שמאז שעמדתי על דעתי שולח גרורות של יסורים אל כל צדדי - זה שמעפיל לשחקים/ מכה אותי/ מרבציני/ מטילני ארצה/ גורר אותי". ההתמודדות עם תחושות החטא הדתיות, עם הזרות והניכור לבית ולמשפחה, עם התחושה כי איש אינו יכול להבין את סערת הנפש: "מגיע לי גיהנום בשל הזעם/ גיהנום בשל הגאוה/ -וגיהנום של ליטופים/ מקהלה של גיהנומים" - הרי היא פני הנעורים.

הדוגמאות הללו למשוררים אשר פרחו מוקדם ובאופן עז, מעמידות תמונה לא פשוטה.

נדמה כי פריצה כזו מלווה בבעירה קשה ומלאת דחיפות, מעייפת וחסרת היכולת להינצל מאותה דרישה להיוותר כל העת באותו מקום חדשני, מפתיע. זוהי דרישה שבאה מהקהל, מהספרות ומתוך עצמם. אם כן, תנוח דעתכם. לטוב ולרע, פריצה שכזו כבר כמעט בלתי אפשרית. עולם השירה איבד את תבנית השדרה המרכזית, זו המכתירה ומסלקת, זו המאדירה את המשורר וזונחת אותו.

חוברת "כתובת" מדגימה באופן נהדר את עולם השירה השוויוני יותר של ימינו, כאשר לפני השירים של סופ, מצוי מאמר מלא קסם של אלכס בן ארי, המשווה בין המגיה בשירת אלתרמן לזו אשר בשירת ישראל אלירז (ומחזק את ההכרה כי לא היה כותב בעברית כאלתרמן, ואולי לא יהיה). באחת מהערות השוליים מוצא הכותב את דבריו של זך על אלתרמן, דברים שהיו הכתרת הנוסח ולצדו הכתרת הכהן החדש בשירה העברית, וביקורת על כתיבתו של אלתרמן ואומר - כי "אלה נרתמו...לא להעמקת ההבנה אלא לניגוח מיותר של מושאה". כמה נכון. מכאן ששיריה של סופ, החזקים ומעוררי ההתפעלות - גודלים בתוך אקלים יצירתי בו, כך נקווה, תוכל להתפתח ככותבת משמעותית, האוחזת גם בפיקחון וגם בממדים הנכונים.