"צאו לי מהכיס, תנו לחיות"

אני עדי (שם בדוי) ובגיל 24 פתחתי עסק. הלכתי ללמוד בגיל צעיר את מה שאני אוהבת, ופתחתי עסק שקשור בתחום. יודעת שנשמע מופרך אבל פעם בדור יש גם בן אדם שיש לו את המזל הזה.

ועכשיו, כשהכסף ברוך השם מתחיל לזרום, ופתאום יש משכורת - מגיעים כל הנוגסים. ביטוח לאומי - נוגס. מס הכנסה - נוגס. מע"מ - נוגס. וכמובן שיש את ההוצאות הסטנדרטיות של כל מי שפותח עסק - מנהלת חשבונות, פרסום, אתר אינטרנט ועוד ועוד.

בהתחלה לא הבנתי איך אני מרוויחה X וחיה כאילו יש לי רק Y. עד שלאט לאט זה

חילחל. המדינה תוחבת את ידה החמדנית לכיסי ואני חיה כמו בחורה שמרוויחה חצי ממה שהיא מרוויחה באמת. לא מטורף?

עכשיו, אין לי מה להתלונן. באמת. יחסית לכל מי שאני מכירה ולכל מה שאנחנו קוראים על חבר'ה צעירים בגילי עם תארים הרבה יותר מתקדמים (כן, גם עניין ה"תלמדי תואר תרוויחי כסף" שלימדו אותנו בילדות כבר התנפץ לעיני כולם בשלב הזה, ואנשים מתחילים לחשוב על אלטרנטיבות) אני מרוויחה יופי. אני יודעת שיש משפחות עם ילדים במצוקה כלכלית וניצולי שואה שצריכים לבחור בין תרופות, חימום ואוכל (תעודת עניות למדינה, בושה).

אבל בכל זאת. חברים. משהו כאן לא נורמלי. הגעתי למצב שאני פשוט לא מעוניינת בעוד לקוחות. בשביל מה לי? כל שקל נוסף שאני ארוויח, אני אקבל ממנו 20% והשאר ילך למיסים שינגסו וינגסו. שאלתי את שאר חבריי העצמאיים והם הביטו עלי במבט תמוה עם פה פעור ושאלו: "למה את מוציאה חשבוניות? תעלימי מס!"

להעלים מס. עכשיו הבנתי. זה מה שצריך לעשות.

זאת הסיבה שעצמאים בישראל מצליחים לחיות איכשהו. ומי יכול להאשים אותם?  אנחנו חיים במדינה שכל שקל שאתה מרוויח הוא בעצם חצי שקל. לא משנה כמה תרוויח בברוטו, כולם בסוף מרוויחים 8,000. גם אם הם מרוויחים 20 אלף שקל, בסוף הם ירווחו 8,000. מגוחך.

"עזבי, שמרי לעצמך את הקבלה"

אפילו הלקוחות שלי צוחקים עליי כשאני נותנת להם קבלות. "עזבי, קחי לעצמך אותה. חבל". לאן הגענו? אני בינתיים ממשיכה בדרך הישר. כי כזאת אני. פחדנית. ילדה טובה. אבל אני מאוד רוצה להזהיר את החבר'ה שם למעלה שהמצב אצלנו, אצל דור העתיד של המדינה, הוא פצצה מתקתקת.

אנחנו. אלה שלמדו. אלה שמרוויחים. אלה שמצליחים. פשוט לא רוצים לחיות כאן יותר. מי שנשאר עושה משהו, כל דבר, לא חוקי כדי לשרוד. והשאר - פשוט עוזבים. כי כבר באמת נגמרות הסיבות לתרץ את ההישארות שלנו. ואיך אני אסביר לעצמי שאני אמורה לתת חצי משכורת למדינה, שלמרות זאת ובנוסף עדיין צריכה לשלם בה על רפואה (כי רק רופאים פרטיים מתפקדים היום, כמו שכולם יודעים) שעדיין החינוך עולה כסף, שעדיין תארים הם עניין לעשירים בלבד (כי איך אפשר להשלים תואר ובמקביל לעבוד ולשלם שכירות מופקעת בלי לגמור בחובות) ושלא תעזור לי לעולם לקנות או לפחות לשכור בית! פיקוח על שכירות! משהו! תעשו משהו! זרקו עצם!.

ואז מגיעה האידיאולוגיה עליה גידלו אותנו - סבינו וסבותינו בנו וניבנו וחיילינו נהרגו, ואם

תרצו אין זו אגדה, ומלחמת העולם השנייה ואסור שתהיה שואה שנייה.. אבל כמה המדינה יכולה לרכוב על זה שלא נעזוב מטעמי ייסורי מצפון אידיאולוגים?! האם זאת הסיבה שהם לא טורחים לעשות עבורנו כלום?.

מדובר בצעירים מוכשרים ואינטיליגנטים שפשוט מבינים שדי. כמה אפשר. סכנה קיומית יש כאן ויש שם. שם זה אנטישמיות פה זה טרור ערבי ואיום איראני. אבל שם לא מנצלים אותך. לפחות לא כמו פה. ואם רוצים שהמדינה הזאת תמשיך להתקיים צריך שיהיו בה תושבים שירצו להמשיך לחיות פה, ויגדלו את הילדים שלהם כאן. בעיניי, בדור שלנו, אי אפשר להבטיח שיהיו כאלה.

אז ממשלה יקרה, תוציאו את ידיכם החמדניות מכיסינו ותתחילו לנצל אותן כדי לעבוד קשה וליצור כאן מדינה ששווה לנו להישאר בה. כי המחאה הבאה כבר תהיה יותר אקטיבית. היא תתמקד בלהגיד שלום ולא להתראות.

• שמה המלא של הכותבת שמור במערכת.
• עובדים ועובדות ועדיין לא מצליחים לגמור את החודש? מעוניינים להעביר טורים למדור "עבדים היינו"? שילחו ל- shlomitynet@gmail.com מאמר בן כ-500 מילים (ניתן לפרסם גם בעילום שם), ציינו בנושא "עבור מדור עבדים היינו" והוא יפורסם לפי שיקולי המערכת.
• הטורים הקודם של עבדים היינו: "רוצה ללמוד איך יוצאים מ"לופ מעמד הביניים", "תעצרו את ההכנות לחתונה, אין לי כסף".