"רומן וינאי": דוד פוגל נוגע ללב

מציאת כתב-יד של דוד פוגל בארכיון "מכון גנזים" בידי לילך נתנאל, עשה את הבלתי ייאמן כאשר עורר מחדש שיח מרתק על אודות אחד הסופרים העבריים החשובים והמעניינים ביותר. העיתונות, המחקר, הביקורות והקהל –-כולם עסקו, במידה זו או אחרת, בגילוי המרגש שערכו נתנאל ויובל שמעוני, וראה אור לאחרונה בהוצאת "עם עובד" תחת השם "רומן וינאי".

"רומן וינאי". יכולות כתיבה מרשימות

בשל מורכבות הסיטואציה (ועל כך יעידו למשל רשימות של מערכת "הספריה החדשה" בתגובה לרומן המודפס ולהחלטות העריכה והעיבוד של העורכים) ומתוקף מורכבות דמותו של פוגל עצמו כיוצר (משורר וסופר כאחד), נדמה כי התייחסות ל"רומן וינאי" נגועה במידה כזו או אחרת של אי-דיוקים. מה גם שניכר הצורך בביאור הקונטקסט הרחב יותר של התקופה בה נכתב, המרחב של הספרות העברית בתחילת המאה שעברה, הביוגרפיה של פוגל ואולי החשוב מכול - סגנונו הייחודי.

כיוון שקצרה היריעה מלדון בכל המאפיינים הללו, אבקש להציע רשמים המתבססים על חווית קריאה חופשית יותר ב"רומן וינאי", ולהותיר את הבחינה המעמיקה (הנדרשת כל כך) לחוקרי פוגל, בפורומים המתאימים לכך. זאת מתוך הבנה כי גם בטקסט זה מניח פוגל - בדומה לסיפוריו הנהדרים האחרים - עולם ומלואו במובן הפשוט ביותר של המונח; פשטות שמעידה על עושר ספרותי יוצא דופן, התבוננות חודרת אל נפש האדם וגילום מעורר הערכה של התבוננות זו במילים.

ללא השוואות

הפגישה עם "רומן וינאי" היא בראש ובראשונה מרגשת מאוד. הפרוזה של פוגל (אשר נוסחים מעודכנים שלה ראו אור ב"הספריה החדשה" בספרים "תחנות כבות" ו"חיי נישואין") כובשת מיד את הקורא בשל העוצמה הוויזואלית המוכחת שלה. על אף חירות מסוימת שהרשו לעצמם העורכים בשינוי מילים וניסוחים, שרק השוואה מול המקור תאפשר לעמוד על טיבה, עדיין בולטת יכולתו של פוגל לברוא סיטואציה בהירה, שלמה ומהימנה.

סיטואציה אשר מציגה הלך רוח של תקופה ומקום, ובה בעת מתארת בחדות את המקרה הספציפי ומתוך כך - את העולם הרגשי הסבוך של הדמויות. נדמה שזה הוא דבר של מה בכך; מהלך ספרותי שהיינו מצפים למצוא בכל יצירה ספרותית, אך כתיבתו של פוגל מגיעה לשלמות בעניין זה, בעוד הוא מזקק את הדרמה ומטעין את הסיפור במשמעויות רבות.

גיבור הרומן הוא מיכאל רוסט, אשר עוזב עיר הולדתו ועובר לווינה. רוסט הוא צעיר סקרן והולל, אדם שהיינו מכנים ככזה שרוצה "לטרוף את החיים". ואכן, מפגשים אקראיים מזמנים לו שלל חוויות אינטלקטואליות, חברתיות, רגשיות ומיניות. מעלליו מהווים את עיקר הרומן, בהם הוא נזכר שני עשורים לאחר מכן כשנמצא בפריז, מבלי שידע מה יזמן לו העתיד הקרוב. פרשיית אהבים משולשת עם בעלת דירתו ובתה בת השש-עשרה, שניהל בצעירותו, חושפת את דמותו משולחת הרסן, את אופיו הקפריזי והאנוכי, אך גם את תפיסתו החופשית בנוגע ליחסים, אהבה וקשרים בין-אישיים.

אחד הדברים המעניינים ביותר ברומן הוא האופן בו עיצב פוגל את דמותו של מיכאל רוסט. הצעיר מכיל בתוכו סתירות מרבות: הוא נהנתן אך עגמומי, שחצן ואנוכי אך בעל רגישות לזולת ותביעת עין חדה; יש בו מאפיינים גנדרניים חרף עוניו, ובה בעת הוא בז לאופנות; נווד תמידי ששרוי במתח בלתי פוסק משום רצונו להתיישב; מאהב חסר אמות מוסר, שיש בו עדינות המתפרצת לעתים בהתקפי רחמים והזדהות. יכולתו של פוגל להטעין את רוסט בכל כך הרבה מאפיינים, ולגבש אותם לכדי זהות הנתונה במצב של סכסוך תמידי, הופכת את הקריאה אודותיו לבלתי צפויה.

דימויים עזים

לכך יש להוסיף את הוויזואליות העזה של הטקסט, שהזכרתי קודם לכן. הדימויים, המטאפורות והניסוחים של פוגל נהדרים וחכמים, ולא אחת מוכרח הקורא לעצור את שטף הקריאה ולהתמסר להם ללא שהות. זוהי חוויה רגשית חזקה מאוד, הנובעת מהקסם שהספרות טומנת בחובה - לתרגם למילים תחושות ומצבים, ולעורר באמצעותן דימויים ויזואליים בוהקים.

אצל פוגל "שמים אדמדמים חומים רבצו על הגגות", האביב "זרם אל תוך הבתים בעד החלונות הפתוחים" ובמסילות הרכיבה "הדהרות נבלעו בהן עמומות כבמרבדים רכים". אך לא די בדימויים יפים המיטיבים ללכוד את האווירה והלך הרוח - ודימויים כאלו שזורים לכל אורך הרומן, וראוי לבחון את האופן בו כותב פוגל את העיר, ואת התמקדותו בתיאור שעות היום דרך השילוב בין הטבעי (שמיים, למשל) לארצי (גגות). פוגל משלב את הניסוחיים הפיוטיים במארז סיפורי משכנע ומעניין מאוד. סיפור המעשה, קולנועי ככל שיהיה, אינו מלהיב רק משום הוויזואליה שבו, אלא באופן בו היא תומכת בהצגה של טיפוסים שונים, דפוסי התנהגות, מרקם חברתי בו מצויים אנשים משולי החברה ומהדרגות הגבוהות בה.

המגוון העצום של אורחות חיים, כפי שמוצג ב"רומן וינאי" הופך את הטקסט למיקרוקוסמוס

רועש ומלהיב. העיר, על אנשיה, מבניה וההתרחשויות בחדרי החדרים - כל מה שמניע את חיי הכרך הקדחתניים, מהווה תפאורה מצוינת לחיבוטי נפשו של רוסט ומעלליו. במידה רבה, רוסט מדומה לעיר, שגם היא מלאה סתירות, ומכילה את השאפתנות והעליבות, הקשיחות והעדינות, התקווה וניפוצה. החיבורים המרשימים שמבצע פוגל בין הרמות השונות שבסיפור וחלקיו, מעוררים הערכה לא רק מבחינת עיצוב הסיפור, אלא גם מהאפקט הרגשי החזק שיש להם, והאופן בו הם מאפשרים לקורא לראות את עצמו בצורה אחרת דרך דמותו של רוסט.

"רומן וינאי" הוא רומן יפה מאוד, והעברית של פוגל נוגעת ללב. כאמור, נדרשת בחינה מעמיקה של הטקסט המקורי למול זה שהובא לדפוס, אך המפגש המחודש מעורר בעיקר התפעלות, ויש בו כדי לחזק את הקשר בין הקהל ליצירתו של פוגל. אמת, הטקסט אינו חף ממגרעות, אך יש בו עוצמה כה רבה נוכח כתיבתו המעולה של פוגל, אשר מדרבנת לקרוא (שוב, או לראשונה) את שאר כתביו. ופוגל, הקלאסיקון העברי המודרני, ראוי להיקרא שוב ושוב, כמו כל ספרות טובה באמת.

"רומן וינאי", מאת דוד פוגל. הוצאת עם עובד. 300 עמ'.